זאת עם הניק הארוך
New member
לשון בראשון, או: כמה גבוה!
לפני כשבוע נודע לי על המופע "לשון בראשון" במסגרת אירועי האדרת השפה העברית או שקר מסוג כלשהו שמתקיים זה השנה המי יודע כמה בראשל"צ. ההופעה, כך הבטיחו, בסימן ארבע משוררות עבריות: זלדה, רחל המשוררת, יונה וולך ודליה רביקוביץ. בערב יופיעו מגוון אומנים (חמי רודנר, דנה אינטרנשינל, רונה קינן, דקלה, שלמה גרוניך, רונה קינן, ערן צור, יהלי סובול, רונה קינן, קרן אור, קרני פסטל ועוד). לא יכולתי שלא לשים לב לכך שרונה קינן תופיע אף היא בערב והכנתי את תוכנית הפעולה. המצב מורכב, זאת ידעתי כבר מן ההתחלה. כיצד אפתה את אהובתי הסובייטית לבוא איתי להופעה מבלי שהיא תחשוד ששוב הולכים להופעה של רונה? פצחתי במלאכת השכנוע עם דברי חנופה: "אהובתי (הסובייטית), את יודעת כמה שאני אוהבת אותך וכמה שאני אוהבת ללכת איתך לאירועים?" "באמת?" שאלה הסובייטית בחיוך נבוך. "באמת באמת!" עניתי ולא שיקרתי. "ואת יודעת שאני אוהבת ללכת איתך למקומות ויש...יש ערב שירי משוררות בראשון, של ארבע משוררות, נשים, נקבות, משוררות מוצלחות, ונשים, גם משוררות וגם נשים" הסברתי תוך שאני מקווה שההיבט הפמיניסטי-נשי הודגש מספיק. "רונה מופיעה גם, נכון?" איך שתמיד היא עולה עלי, סוכנת הקג"ב המוצלחת שלי. ואחרי שהתקבלה הסכמה ללכת לאירוע צלצלתי להזמין כרטיסים. הגברת החביבה מצידו האחר של הקו עדכנה אותי שהאולם מלא, היציע גם מלא אבל יש בשורה האחרונה ביציע העליון כמה מקומות. ומעבר לציון העובדות הללו חזרה וטרחה והדגישה שמדבר במקום רחוק וגבוה ושלא-יהיו-לנו-תלונות-אחר-כך-כי-היא-אמרה-לנו-את-כל-זה-לפני-שקנינו-כרטיסים. בסדר, בסדר, כולה ראשון לציון, מה זאתי מתרגשת משורה אחרונה ביציע אחורי? אז זהו, שההתרגשות הייתה מובנת. היכל התרבות של ראשל"צ התגלה כגדול יותר מאשר הטיטניק טרום טביעתה: מפלסים על גבי מפלסים, מדרגות שמובילות למדרגות שמובילות למדרגות אחרות שמובילות ליציע הראשון ורק לאחריו מגיעים גם למדרגות שמובילות ליציע העליון. ומהיציע העליון כולם נראים קטנים: על הבמה, כך נראה מלמעלה, היו מונחים שפע של כינורות וגם כיסאות מניאטורים. הקהל שישב באולם נראה גמדי משהו ולפי מה שראינו מלמעלה את בואו של הנשיא פרס הקדים בואו של רבין. נאומים-נאומים-נאומים-הון פוליטי-תעמולת בחירות סמויה-נאומים, מחיאות כפיים ומתחילים סוף סוף בהופעה. 3 אנשים קטנים ורחוקים מאוד עלו לבמה. אחד מהם היה חמי רודנר, בזה היינו בטוחות. אישה נוספת התיישבה ליד צ'לו והוחלט שהיא קרני פסטל. עוד אישה נשארה אלמונית וגם אחרי שהצלבנו את השמות מול הדמות הרחוקה לא הצלחנו להבין מי זו הייתה. אולי אפרת גוש? אולי דיקלה? אולי לא? מי יודע, כולם היו כ"כ קטנים, ממש גוליבר בארץ הגמדים. אבל הסאונד, הו, הסאונד! מי ייתן וכל אולמות המופעים יבואו לטיטניק של ראשל"צ ויבינו סאונד טוב מהו! סדר ההופעות בערב היה מעט חסר סדר ובעיקר היה חסר לי בו מלל בין השירים. זה התחיל מחמי רודנר עם קרני פסטל ועוד שני גמדים בלתי מזוהים ששרו שירים שחשבנו שהם של זלדה, אבל לא בטוח שהם היו שלה כי לא היה שום מלל ביניהם. אח"כ עלה גם דרור קרן לבמה ודיבר מעט, אבל גם הוא הפציע רק אחרי כחצי שעה של מופע שבו היה שיר אחרי שיר ללא שום מלל ביניהם, אפילו לא "שלום ראשון!". אחרי כחצי שעה הנשיא פרס עלה לנאום והראה לכולנו מאיפה משתינה הדגה, או כמה טוב שכותבי הנאומים שלו אינטליגנטים. הנאום שלו היה למעשה שיעור היסטוריה קצר על המשוררות של הערב, ועשה קצת סדר בבלאגן למי שלא הכיר את המשוררות טרם בואו לטיטיניק. המשך מחר, עת לכתוב ועת לישון.
לפני כשבוע נודע לי על המופע "לשון בראשון" במסגרת אירועי האדרת השפה העברית או שקר מסוג כלשהו שמתקיים זה השנה המי יודע כמה בראשל"צ. ההופעה, כך הבטיחו, בסימן ארבע משוררות עבריות: זלדה, רחל המשוררת, יונה וולך ודליה רביקוביץ. בערב יופיעו מגוון אומנים (חמי רודנר, דנה אינטרנשינל, רונה קינן, דקלה, שלמה גרוניך, רונה קינן, ערן צור, יהלי סובול, רונה קינן, קרן אור, קרני פסטל ועוד). לא יכולתי שלא לשים לב לכך שרונה קינן תופיע אף היא בערב והכנתי את תוכנית הפעולה. המצב מורכב, זאת ידעתי כבר מן ההתחלה. כיצד אפתה את אהובתי הסובייטית לבוא איתי להופעה מבלי שהיא תחשוד ששוב הולכים להופעה של רונה? פצחתי במלאכת השכנוע עם דברי חנופה: "אהובתי (הסובייטית), את יודעת כמה שאני אוהבת אותך וכמה שאני אוהבת ללכת איתך לאירועים?" "באמת?" שאלה הסובייטית בחיוך נבוך. "באמת באמת!" עניתי ולא שיקרתי. "ואת יודעת שאני אוהבת ללכת איתך למקומות ויש...יש ערב שירי משוררות בראשון, של ארבע משוררות, נשים, נקבות, משוררות מוצלחות, ונשים, גם משוררות וגם נשים" הסברתי תוך שאני מקווה שההיבט הפמיניסטי-נשי הודגש מספיק. "רונה מופיעה גם, נכון?" איך שתמיד היא עולה עלי, סוכנת הקג"ב המוצלחת שלי. ואחרי שהתקבלה הסכמה ללכת לאירוע צלצלתי להזמין כרטיסים. הגברת החביבה מצידו האחר של הקו עדכנה אותי שהאולם מלא, היציע גם מלא אבל יש בשורה האחרונה ביציע העליון כמה מקומות. ומעבר לציון העובדות הללו חזרה וטרחה והדגישה שמדבר במקום רחוק וגבוה ושלא-יהיו-לנו-תלונות-אחר-כך-כי-היא-אמרה-לנו-את-כל-זה-לפני-שקנינו-כרטיסים. בסדר, בסדר, כולה ראשון לציון, מה זאתי מתרגשת משורה אחרונה ביציע אחורי? אז זהו, שההתרגשות הייתה מובנת. היכל התרבות של ראשל"צ התגלה כגדול יותר מאשר הטיטניק טרום טביעתה: מפלסים על גבי מפלסים, מדרגות שמובילות למדרגות שמובילות למדרגות אחרות שמובילות ליציע הראשון ורק לאחריו מגיעים גם למדרגות שמובילות ליציע העליון. ומהיציע העליון כולם נראים קטנים: על הבמה, כך נראה מלמעלה, היו מונחים שפע של כינורות וגם כיסאות מניאטורים. הקהל שישב באולם נראה גמדי משהו ולפי מה שראינו מלמעלה את בואו של הנשיא פרס הקדים בואו של רבין. נאומים-נאומים-נאומים-הון פוליטי-תעמולת בחירות סמויה-נאומים, מחיאות כפיים ומתחילים סוף סוף בהופעה. 3 אנשים קטנים ורחוקים מאוד עלו לבמה. אחד מהם היה חמי רודנר, בזה היינו בטוחות. אישה נוספת התיישבה ליד צ'לו והוחלט שהיא קרני פסטל. עוד אישה נשארה אלמונית וגם אחרי שהצלבנו את השמות מול הדמות הרחוקה לא הצלחנו להבין מי זו הייתה. אולי אפרת גוש? אולי דיקלה? אולי לא? מי יודע, כולם היו כ"כ קטנים, ממש גוליבר בארץ הגמדים. אבל הסאונד, הו, הסאונד! מי ייתן וכל אולמות המופעים יבואו לטיטניק של ראשל"צ ויבינו סאונד טוב מהו! סדר ההופעות בערב היה מעט חסר סדר ובעיקר היה חסר לי בו מלל בין השירים. זה התחיל מחמי רודנר עם קרני פסטל ועוד שני גמדים בלתי מזוהים ששרו שירים שחשבנו שהם של זלדה, אבל לא בטוח שהם היו שלה כי לא היה שום מלל ביניהם. אח"כ עלה גם דרור קרן לבמה ודיבר מעט, אבל גם הוא הפציע רק אחרי כחצי שעה של מופע שבו היה שיר אחרי שיר ללא שום מלל ביניהם, אפילו לא "שלום ראשון!". אחרי כחצי שעה הנשיא פרס עלה לנאום והראה לכולנו מאיפה משתינה הדגה, או כמה טוב שכותבי הנאומים שלו אינטליגנטים. הנאום שלו היה למעשה שיעור היסטוריה קצר על המשוררות של הערב, ועשה קצת סדר בבלאגן למי שלא הכיר את המשוררות טרם בואו לטיטיניק. המשך מחר, עת לכתוב ועת לישון.
ודיסקים של שירי משוררים, ניסינו בעיקר למכור את בודלר כי אנחנו גרופים של מאור כהן.