תמיד שמח לעזור לאנשים למצוא את הדרך למשחקי תפקידים.
אם המשחקים שאתם ממציאים כוללים התייחסות לדברים שהם "בכאילו", אפשר לומר שבמידה מסויימת אתם כבר משחקים משחק תפקידים חי. שזה מה שמשחקים האנשים שראית מתחפשים שלא בפורים.
(בישראל כמו בישראל, תמצא הרבה קוראים לזה 'לאר"פ', שזה העיברות של LARP - Live Action Role Playing)
כיוון שלא ידוע לי מה אתה משחק עם בנך, אני מנחש שהגיבור הוא הילד ה"מגלם" את עצמו ושאין סיפור מתמשך בין משחק הצלה למשחק משימה.
במשחק תפקידים השחקן מגלם דמות שאינה הוא עצמו, כמו שחקן בתאטרון, וכמו בתכנית טלביזיה בה כל פרק הוא רצף ארועים העומד בפני עצמו אבל כל הפרקים בעונה מתחברים לכדי סיפור גדול יותר, כך במשחק תפקידים הדמות ממשיכה מהרפתקה אחת לשניה, צוברת חוויות, וסביבה מתהווה סיפור גדול יותר המורכב מכל האירועים שחוותה.
 
קוביות וקלפים במשחק תפקידים הם חלק ממערכת חוקים שבאה לשרת שתי מטרות עיקריות: מצד אחד, לשמור על חוקיות המשרה תחושה שהעולם הדמיוני "יציב", לא נתון לפרשנות של כל שחקן ולכן "אמתי" יותר. ומצד שני, להכניס גורם אקראי לתוך אותה חוקיות כדי למנוע ממנחה* המשחק להפעיל את דמויות השחקנים כמו בובות בתאטרון הפרטי שלו.
כאשר שחקן רוצה שדמותו תבצע פעולה שאינה פשוטה והצלחתה מובטחת, החוקים באים לידי ביטוי ע"י כימות האתגר והתניית ההצלחה בצליחת סף כלשהו. אם ע"י מזל בגלגול קובייה, מזל בערבוב חפיסת הקלפים, או דרך מעניינת אחרת שמונעת מהשחקנים לקבוע שהדמות הצליחה במעשיה, ופותחת את האפשרות שהדמות נכשלה ועליה להתמודד עם השלכות הכשלון.
 
יש צורת משחק תפקידים המתנהלת ללא מערכת חוקים, בה השחקנים סומכים שהמנחה יהיה הוגן ולא יכשיל את דמויות השחקן רק כדי לקדם את הסיפור שהכין מראש, ולדעתי (הלא מבוססת ולא מנוסה) זו הדרך להתחיל.
בלי חוקים, בלי קוביות, בלי קלפים. לתת לשחקנים לעשות ככל העולה על רוחם, לא להתבייש לומר להם שפעולה כלשהי לא הצליחה אם זה מקדם את הסיפור ומוסיף לריגוש, ולחכות לרגע בו יתעקשו שעל דמותם להצליח באתגר למרות שהחלטת שלא.
בנקודה הזו להכניס את החוקים בצורה המקובלת על כולם, ולהמשיך כרגיל עם השינוי שאתגרים קשים מופנים לשיפוט הקוביה או הקלפים.
בשלב מאוחר יותר השחקנים יחליטו שהחוקיות עד לאותו רגע לא מספקת אותם ותדרשו להרחיב אותה... אם ע"י המצאת חוקים נוספים או החלפת החוקיות שהמצאתם בעצמכם, בחוקיות שהמציא מישהו אחר.
 
אז איך "להתקדם" עם בנך?
שוב, אני לא מכיר אתכם, לא יודע מה קורה בביתכם, וחשוב לציין שלי אין ילדים או ניסיון מעבר לילדות הפרטית שלי, אבל אם ניחשתי נכונה בפסקה הראשונה, לדעתי השלב הבא הוא שזירת סיפור מהמשחקים הבודדים; בפעם הבאה שבנך יוצא למשימה, להציל מישהו או משהו או להרפתקה כלשהי, זכור את הסיבות למשימה\הרפתקה ואיך הסתיימה (אני ממליץ לכתוב), ובמשחק שיבוא אחריו הזכר לילד את המשחק הקודם ושאל אותו איך משחק זה מתקשר סיפורית לקודם.
גם אם ימציא הסבר המנתק קשר בין המשחק הקודם לנוכחי, זה טוב כי גרמת לו לחשוב על כך ולהמציא סיבה. ואם המציא קשר בין משחק אחד לשני, התקדמת עוד יותר כי הילד הרחיב את הסיפור שאתה מתעד בשבילו.
ההשערה שלי היא שלאחר מספר פעמים שתזכיר לילד שאתה כותב את הסיפור שהוא ממציא, הוא ירצה להמציא סיפור חדש ואז אפשר ליישם את שכתבתי בהודעה הקודמת: לשאול על מה יהיה הסיפור (עלילה), מה יהיה בו (תוכן), מי הגיבור... ומשם לא תדרש ליותר מלהמציא קשיים לגיבור לפי פרטים שכבר ניתנו לך, וכיוון שהילד קובע מה עושה הגיבור ואתה קובע את השפעות מעשיו... זה משחק תפקידים.
 
 
 
* בצורה ה"רגילה" של משחק תפקידים אחד מהשחקנים ממלא תפקיד הנקרא 'מנחה', שבדרך כלל אינו מגלם דמות משלו אבל מגלם את כל הדמויות האחרות, וגם "מנהל" את העולם הדמיוני.
כשדמויות השחקנים פוגשות אדם מסתורי בדרך, המנחה מגלם אותו.
כשדמויות השחקנים מגיעות לבית הנטוש, המנחה מתאר את המקום ותוצאות מעשיהן.
כשדמויות השחקנים נמלטות מכנופיית השודדים, המנחה קובע מה עושים השודדים כדי ללכוד אותן.
...וכו'.