טלאור נתנאל התלמיד
New member
מהנסיון שלי
לאורך כל חיי הייתי אדם ציני. הייתי צדקן. כל הזמן רציתי להיות צודק. תמיד היה חשוב לי להיות הכי חכם. וזה הזיק לי מאוד. זה היה גורם לי לריב עם הרבה אנשים. הרבה אנשים שנאו אותי וזה היה גורם לי לכאוב בתוכי. היום אני יודע שזה נבע מפחד. למדתי באמצעות ארבעת ההסכמות שהפחד מונע מאיתנו לפתוח את הלב. בארבעת ההסכמות מתואר הסיפור על הילדה ועל אמה: לאשה אחת, יש בת יחידה קטנה, יפה ושמחה. היא הבת היחידה שלה והיא הכי אוהבת אותה בעולם. הילדה רק בת חמש. האשה חזרה יום אחד מעבודתה, עייפה, סחוטה ועם כאב ראש נוראי. ברכב, כל הדרך חזרה מהגן, הילדה שרה בקולי קולות. היא חשה שמחה ומאושרת לפגוש את אמהּ. היא חשה שהיא מעניקה לאמהּ מתנה יקרה של אהבה, בכך שהיא שרה לה. אבל אמהּ, לא חשה בטוב. היא היתה סחוטה כאמור, וראשה כאב עד מאוד. ברכב היא התאפקה. כשהגיעו הביתה ניסתה להכין ארוחת ערב וכל העת הילדה שרה ורקדה וקיפצה בשמחה טהורה ותמימה של ילדה. היא לא ידעה לשים לב לתחושתה של אמהּ. היא חשבה שלמרות שאמהּ מרירה, היא עושה לה טוב בכך שהיא מבטאת את אהבתה כלפיה בריקוד ובשירה. אבל אמהּ הרגישה שהילדה "משגעת אותה" והיא לא הבינה למה היא כל כך מציקה. אז היא התפרצה עליה: "אולי תסתמי את הפה שלך כבר! הריקוד המגוחך שלך והקול הנורא הזה עושה לי חור בראש. אני מנסה להכין פה ארוחת ערב בשבילך! עדיף שתשתקי!" .... הילדה בת החמש, רואה באמהּ, את מייצגת האמת העליונה היחידה עלי אדמות. היא מאמינה לכל מה שאמהּ אומרת. היא רק ילדה בת חמש. אמנם היו לה כוונות טובות. אבל היא חושבת כעת שכנראה משהו לא בסדר בה. הרי "אמא אמרה". אז מאותו יום היא לא שרה יותר. היא חתמה עם אמהּ על הסכם שאומר "הריקוד שלי מגוחך. הקול שלי נורא. עדיף שאשתוק". היא הפכה בכלל להיות ילדה שקטה ומופנמת. כי היא הבינה מאמהּ שככה עדיף. וכך היא נסגרה ובבית הספר הפסיקה להשמיע את קולה, שכבר חשבה שהוא נורא. כך היא גדלה ושכחה את הרגע הזה בתודעתה. היא התביישה לזכור את המקרה הזה. אז הוא הודחק למעמקי נשמתה. אבל ברגע הזה נחתם הסכם ששינה את חייה לנצח. אמהּ, מצידה, בכלל לא היתה מודעת לכך שנחתם הסכם. זו הטרגדיה. שבלי כוונה היא ממש הרסה לבתה את החיים. שלא תבינו לא נכון. האם אוהבת את בתה הכי בעולם. היא חטאה לה רק מתוך חוסר מודעות. על כן אין לשפוט אותה על כך. לילדה היה קול נהדר למען האמת. גם היה לה הרבה מה להגיד בראשה, כל הזמן. אבל ההסכם הזה גרם לה לחתום על הסכמים דומים נוספים במשך חייה. כך היא נסגרה לנצח. כשאני הייתי בן ארבע עשרה נסגר לי הלב גם כן. זה היה שיא של ילדות נוראית - אמי התעללה פיזית ומילולית באבי ובי. אבי, שחשב שאני ואמי לא אוהבים אותו יותר. אבי שקץ בחייו בגלל התעללות אמי - התאבד בקפיצה מהקומה השישית, מדירתנו. למה אני מספר לכם זאת? כי הבנתי היום שעלי לא לקחת באופן אישי את המעשה שלו. היום אני יכול ליישם את מה שדון מיגל רואיז מדבר עליו בספרו: אני יכול ללכת כשלבי פתוח. אין לי נקודת השקפה להגן עליה. אני מרחף על עננים. אני רואה אהבה בכל מקום. כולם, אפילו מאנשים צדקנים ולא נעימים אני קולט אהבה. אני יודע שגם להם יש אירוע קשה בילדותם שהם עדיין לוקחים באופן אישי. אז אני לא תוקף אותם כפי שהם תוקפים אותי. אני ממשיך לאהוב אותם. אני חי כך כל הזמן. כולם מסוגלים לחיות כך. זה שינוי של ההסכמים וחלימה של חלום אחר. הסבל, הציניות והצדקנות גרמו לי תחושת ביטחון בעבר כי הכרתי אותו מילדות, טוב כל כך. אבל הבנתי שאין לי סיבה יותר לסבול. בחרתי לסבול בעבר. הסיבה שאני מאושר היום היא מפני שאני בוחר להיות מאושר. אני בוחר באושר. בגן עדן. אני בחור שלא לקחת שום דבר באופן אישי. לא לומר מילים רעות. לא להניח הנחות. לעשות כמיטב יכולתי כל העת. זה אפשרי - כולנו יכולים להצליח. הסבל ממכר. אבל גם האושר והחיוביות. ברגע שהפכתי להיות אביר דרך האהבה אני מאושר מבחירה כל הזמן ודבר לא יכול להפיל את רוחי. המציאות נקבעת על ידי. המציאות נהדרת! הקשיבו לקטע הבא שנוצר בהשראת הספר
לאורך כל חיי הייתי אדם ציני. הייתי צדקן. כל הזמן רציתי להיות צודק. תמיד היה חשוב לי להיות הכי חכם. וזה הזיק לי מאוד. זה היה גורם לי לריב עם הרבה אנשים. הרבה אנשים שנאו אותי וזה היה גורם לי לכאוב בתוכי. היום אני יודע שזה נבע מפחד. למדתי באמצעות ארבעת ההסכמות שהפחד מונע מאיתנו לפתוח את הלב. בארבעת ההסכמות מתואר הסיפור על הילדה ועל אמה: לאשה אחת, יש בת יחידה קטנה, יפה ושמחה. היא הבת היחידה שלה והיא הכי אוהבת אותה בעולם. הילדה רק בת חמש. האשה חזרה יום אחד מעבודתה, עייפה, סחוטה ועם כאב ראש נוראי. ברכב, כל הדרך חזרה מהגן, הילדה שרה בקולי קולות. היא חשה שמחה ומאושרת לפגוש את אמהּ. היא חשה שהיא מעניקה לאמהּ מתנה יקרה של אהבה, בכך שהיא שרה לה. אבל אמהּ, לא חשה בטוב. היא היתה סחוטה כאמור, וראשה כאב עד מאוד. ברכב היא התאפקה. כשהגיעו הביתה ניסתה להכין ארוחת ערב וכל העת הילדה שרה ורקדה וקיפצה בשמחה טהורה ותמימה של ילדה. היא לא ידעה לשים לב לתחושתה של אמהּ. היא חשבה שלמרות שאמהּ מרירה, היא עושה לה טוב בכך שהיא מבטאת את אהבתה כלפיה בריקוד ובשירה. אבל אמהּ הרגישה שהילדה "משגעת אותה" והיא לא הבינה למה היא כל כך מציקה. אז היא התפרצה עליה: "אולי תסתמי את הפה שלך כבר! הריקוד המגוחך שלך והקול הנורא הזה עושה לי חור בראש. אני מנסה להכין פה ארוחת ערב בשבילך! עדיף שתשתקי!" .... הילדה בת החמש, רואה באמהּ, את מייצגת האמת העליונה היחידה עלי אדמות. היא מאמינה לכל מה שאמהּ אומרת. היא רק ילדה בת חמש. אמנם היו לה כוונות טובות. אבל היא חושבת כעת שכנראה משהו לא בסדר בה. הרי "אמא אמרה". אז מאותו יום היא לא שרה יותר. היא חתמה עם אמהּ על הסכם שאומר "הריקוד שלי מגוחך. הקול שלי נורא. עדיף שאשתוק". היא הפכה בכלל להיות ילדה שקטה ומופנמת. כי היא הבינה מאמהּ שככה עדיף. וכך היא נסגרה ובבית הספר הפסיקה להשמיע את קולה, שכבר חשבה שהוא נורא. כך היא גדלה ושכחה את הרגע הזה בתודעתה. היא התביישה לזכור את המקרה הזה. אז הוא הודחק למעמקי נשמתה. אבל ברגע הזה נחתם הסכם ששינה את חייה לנצח. אמהּ, מצידה, בכלל לא היתה מודעת לכך שנחתם הסכם. זו הטרגדיה. שבלי כוונה היא ממש הרסה לבתה את החיים. שלא תבינו לא נכון. האם אוהבת את בתה הכי בעולם. היא חטאה לה רק מתוך חוסר מודעות. על כן אין לשפוט אותה על כך. לילדה היה קול נהדר למען האמת. גם היה לה הרבה מה להגיד בראשה, כל הזמן. אבל ההסכם הזה גרם לה לחתום על הסכמים דומים נוספים במשך חייה. כך היא נסגרה לנצח. כשאני הייתי בן ארבע עשרה נסגר לי הלב גם כן. זה היה שיא של ילדות נוראית - אמי התעללה פיזית ומילולית באבי ובי. אבי, שחשב שאני ואמי לא אוהבים אותו יותר. אבי שקץ בחייו בגלל התעללות אמי - התאבד בקפיצה מהקומה השישית, מדירתנו. למה אני מספר לכם זאת? כי הבנתי היום שעלי לא לקחת באופן אישי את המעשה שלו. היום אני יכול ליישם את מה שדון מיגל רואיז מדבר עליו בספרו: אני יכול ללכת כשלבי פתוח. אין לי נקודת השקפה להגן עליה. אני מרחף על עננים. אני רואה אהבה בכל מקום. כולם, אפילו מאנשים צדקנים ולא נעימים אני קולט אהבה. אני יודע שגם להם יש אירוע קשה בילדותם שהם עדיין לוקחים באופן אישי. אז אני לא תוקף אותם כפי שהם תוקפים אותי. אני ממשיך לאהוב אותם. אני חי כך כל הזמן. כולם מסוגלים לחיות כך. זה שינוי של ההסכמים וחלימה של חלום אחר. הסבל, הציניות והצדקנות גרמו לי תחושת ביטחון בעבר כי הכרתי אותו מילדות, טוב כל כך. אבל הבנתי שאין לי סיבה יותר לסבול. בחרתי לסבול בעבר. הסיבה שאני מאושר היום היא מפני שאני בוחר להיות מאושר. אני בוחר באושר. בגן עדן. אני בחור שלא לקחת שום דבר באופן אישי. לא לומר מילים רעות. לא להניח הנחות. לעשות כמיטב יכולתי כל העת. זה אפשרי - כולנו יכולים להצליח. הסבל ממכר. אבל גם האושר והחיוביות. ברגע שהפכתי להיות אביר דרך האהבה אני מאושר מבחירה כל הזמן ודבר לא יכול להפיל את רוחי. המציאות נקבעת על ידי. המציאות נהדרת! הקשיבו לקטע הבא שנוצר בהשראת הספר
