מה הגורם להרס עצמי?

ShukyD

New member
מה הגורם להרס עצמי?

מה הדפיקות הזאת של בנאדם ללכת למה שעושה לו הכי רע? להחליף התמכרות אחת באחרת, יותר גרועה.. למה? מה גורם לנו? ממתי לשקר יש במה ולאמת אין מקום? ממתי מי שאמיתי הוא "טרף קל" אבל מי שמניפולטיבי ומשקר ברמה פתולוגית "ראוי להערכה" ? עולם מטומטם כל הזמן משתנה ועם הזמן רק נהיה יותר ויותר מגוחך.. אין פה שום הגיון.
 
אהלן, אהלן

אין פה שום הגיון כי הגיון זה משהו שאנשים המציאו. העולם אינו "הגיוני"
 
דעתי -

1. "ללכת אחרי מה שעושה רע" - בדרך כלל הדרך הפחות מוסרית היא הדרך הקלה יותר.. מוסריות דורשת דורשת מאמץ (אומץ וללכת נגד הזרם, השקעת כסף..סבלנות וכו'..) ואנשים פשוט לא רוצים להתאמץ. או שהחיים עוד לא לימדו אותם למצוא את הדבר הבריא, שיעשה להם טוב. 2. החלפת התמכרות אחת באחרת - מי שיש לו נטיה להתמכרות ורוצה להגמל מהתמכרות מסויימת, בדרך כלל יחליף אותה בהתמכרות אחרת. זה הטבע האנושי. צריך לטפל במקור הבעיה שגורמת לנטיה ההתמכרותית, וזה האתגר הכי גדול. 3. לשקר יש במה ולאמת אין מקום - כי זה הכי קל, וכך היה תמיד. הקושי הוא ללכת בדרך האמת, להגיד אמת וגם ליישם את שאמרת. זה לא דבר קל והרבה פעמים דורש יכולת התמודדות והתעמתות מול אנשים שמתנגדים לדרך שבחרת. זה דורש הרבה מאמץ ואנשים רבים לא מעוניינים להתמודד עם המאמץ הזה. 4. מי שאמיתי נחשב בחברה לטרף קל כי לצערנו זה מתפרש כחולשה. אנשים נמשכים לכוח ומעמד בחברה, ונוטים להתרחק ממי שמפגין חולשה אנושית. מי שמניפולטיבי ומשקר, עושה זאת כדי להסתיר חולשות אנושיות וכדי להפגין כוח על פני השטח. לכן הוא בדרך כלל מגיע לאיזשהו מעמד חברתי "נכון", וכתוצאה מכך מקבל יותר פידבקים חיוביים מהסביבה. סך הכל מרבית האנשים מאוד מעריכים את מי שדובר אמת כי הוא משדר אמון, אבל אותו אדם יקבל יותר פידבקים חיוביים אם הוא אדם חזק שיכול להתמודד עם המכשולים שעומדים בפניו. (שוב, כי אנשים מעדיפים כוח על פני חולשה אנושית) אני לא חושבת שמי שמניפולטיבי ומשקר "ראוי להערכה", כי שקרן בסופו של דבר נתפס במערומיו. הוא יכול לסחוב את השקר תקופה מסויימת ולהיות מוערך לטובה על ידי הסביבה (לפעמים זה זמן מאוד ארוך) אבל האמת תמיד יוצאת לאור, ואז אותו אדם מקבל מהחברה את הגינויים שהוא ראוי להם. מפסיקים לתת בו אמון ו"מורידים" אותו מהמעמד החברתי הרם שהגיע אליו.
 
מתקנת את מס' 1 -

לא יודעתלמה חשבתי דווקא על מוסריות. כנראה בגלל הנושאים האחרים שהעלת. 1. ללכת אחרי מה שעושה רע - כי זה הכי קל והכי מפתה. אתה ("אתה" כגוף כללי, לאו דווקא אתה הספציפי, שוקי) לא הולך במודע אחרי מה שעושה לך רע, אלא מה שנראה ממבט ראשון, ממחשבה ראשונה, כדבר שיעשה לך הכי טוב, הכי כיף, הכי מתגמל. כמו לעשן סיגריה, אני כמעשנת נהנית מאוד לעשן. זה התגמול המיידי. יודעת שזה לא בריא וכו', אבל התוצאה המיידית היא הכיף. כך שהדחף הראשוני הוא לעשות את מה שהכי מתגמל, ורק אח"כ מתגלות התוצאות הפחות חיוביות. אם מדובר במערכת יחסים או כמעט כל דבר אחר - השיעור פה הוא לזכור את התמונה הכללית, מה התוצאה הסופית ועליה לשים דגש. מזה ללמוד תמיד להבא.
 

ShukyD

New member
כן אבל זה לא מתגמל

כאילו יכול להיות שטיפה אני לא מדבר על משהו כמו לעשן <אגב מאז שהפסקתי קשה לי בטירוף> אני מדבר על משהו שברור לך מראש שהוא רע את יודעת שתרגישי איתו רע את יודעת שהוא ישאר לאורך זמן ושהוא רק מעכב אותך בתהליך במיוחד כשהתהליך הוא להתגבר עליו, ספציפית. ובכל זאת.. כי כל כך לבד בלי זה
 
אולי תגדיר על מה אתה מדבר?

אני חושבת שאתה מדבר על מערכת יחסים עם בחורה, אבל רוצה לוודא לפני שאכתוב שטוייעס
 

ShukyD

New member
את צודקת

וזה מתקשר למה שסיפרתי בהודעה הקודמת אני דפוק לגמרי
 
אז עכשיו אפשר לקרוא את ההודעה הראשונה

באור חדש ואפשר להבין אותה הרבה יותר טוב. ותפסיק כבר עם ההלקאה העצמית הזאת, היא רק מביאה אותך למקומות לא טובים. מאוד נורמאלי וטבעי כשמבולבלים אבל אני מקווה שכשיהיה קצת סדר בדברים תראה שיש היגיון בכל דבר, וכשתאמין באמת שיש היגיון, רק צריך לנסות להבין אותו, יהיה לך הרבה יותר קל. ההלקאה העצמית תיראה לך ממש מיותרת. ואני אומרת את זה מניסיון אישי. לגבי ההודעה הראשונה בשירשור, שעכשיו אפשר להבין אותה יותר טוב. למה ללכת אחרי מה שעושה לך רע - שוב, כי קודם בא התגמול הראשוני. התגמול הראשוני הוא התגמול הרגשי, שהוא הרבה-הרבה יותר חזק מההיגיון. ברגש הראשוני אתה מדמיין - היא תחזור אלי, היא תעשה לי טוב. היא תמלא את הריק הזה שאני מרגיש ואוכל אותי מפנים. אבל ההיגיון אומר לך, ובצדק, שזה לא נכון. שבסוף זה תוקע, זה לא מוביל לשום מקום. אתה במאבק בין הרגש ובין ההיגיון, וכרגע הכוחות מאוד מאוזנים ולכן זה כל כך קשה. אני מכירה את זה מקרוב. ותאמין לי שזה מאבק אוניברסלי, כל מי שאהב אי פעם וחווה אהבה נכזבת מכיר את זה. תכיר בזה שזה טבעי ונורמאלי. כולנו היינו בסיפור הזה, של המאבק בין הרצון לממש את הרגש, לחוש נאהבים על ידי מי שאנחנו רוצים שיאהב אותנו, מול ההבנה שבסופו של דבר זה לא "הדבר האמיתי". ואתה יודע בהיגיון שזה לא אמיתי, אתה לא נותן בה אמון, היא הוכיחה שהיא לא ראויה לאמון שלך. זה תהליך שלוקח זמן, אבל אתה תצא מזה. אתה צריך סבלנות. זמן הוא התרופה הטובה ביותר, ואם תבוא אהבה חדשה, היא תרפא הרבה יותר מהר ממה שנדמה לך..
 

ShukyD

New member
הריקנות אחרי שהיא הולכת עצומה

ולא כי היא כבר לא פה אלא כי היא הייתה פה. זה לא החוסר בה והגעגועים אליה אלא הסחת הדעת שנעלמה ומאפשרת לי להבין את המצב כמו שהוא. נכון שההלקאה העצמית מיותרת אני פשוט מרגיש כמו אישה מוכה שפעם אחר פעם חוזרת אל בעלה המכה בתירוצים שונים ומשונים "הוא אמר שהוא לא יעשה את זה שוב" "הוא הבטיח להשתנות" "הוא השתנה" "זה בכלל היה באשמתי" רק שלי אין תירוץ אני עושה את זה ושואל למה בשביל מה? למה זה טוב? מה זה נותן? אני אפילו לא יודע מה התגמול הראשוני. קשה לי להאמין שיש לי רגשות כלפיה, בטח לא רומנטיים חזקים, אולי סתם כי היינו חלק בחיים אחד של השניה, אז קיים עוד משהו. אבל לא ברמה של "לא ניתן לסרב לו" אולי זה כי היא כאן, היא זמינה, אני מכיר אותה, לא צריך לעבור שוב את כל התהליך. אני בספק אם אני בכלל יכול לעבור שוב את התהליך, זה שבר אותי ואני ממש לא בעניין של לשבת פה ולרחם על עצמי.. זה לא שנפלתי ואני לא יכול לקום פשוט לא מוצא טעם בלהכנס למערכת יחסים חדשה. מרגיש קצת אפס, שקל מדי לרמות אותו.. כמו שאמרתי בהודעה הראשונה אני מרגיש שהאמת שלי פועלת רק נגדי אבל אני לא רוצה להפוך למשהו אחר אני לא רוצה להיות שקרן מניפולטיבי שעושה רק מה שטוב לו.. נכון שזה מונע או לפחות מפחית את רמת הפגיעה כשנפגעים, אבל גם את רמת הרגש כשטוב. אבל אני חושב שמתוך חוסר ברירה נסגרתי רגשית. אני עדיין מוכן לדבר ולהגיד את האמת שלי לא משנה איך היא נראית ומה היא אבל אני שהייתי פתוח לכולם עכשיו כבר לא כל כך. וזה חסר לי, אני חסר לי. ברור לי שגם אם הייתי שלם עם זה <ואני לגמרי לא>, עדיין אין לקשר הזה שום עתיד. גם אם נניח במצב הקיצוני שהייתי אומר אוקי היה מה שהיה, שכחנו, סלחנו, ממשיכים הלאה. אין עתיד, מבחינתה, מבחינת התרבות, ההורים, המשפחה. למה כל כך חשוב לי שהיא תאהב אותי? או, למה כל כך חשוב לי לראות את זה? אם אני רוצה לדעת שהיא אוהבת אותי - אני יכול להרגע, כי אני בטוח במאה אחוז שהיא כן.. ושזה לא יעבור לה כל כך מהר. אז למה בכל זאת? למה כואב לי וקשה לי לדחות בצורה נורמלית לחלוטין מישהי שניפצה לי את הלב למיליוני רסיסים? למה אני מפחד לפגוע בה? אפילו כשזו לא המטרה בכלל. אולי כי אני בעצמי לא שלם עם זה.. אולי כי יש לי עוד דברים לחקור.. אולי סתם כי קשה לי להתנתק מזה. כמו שכבר אמרתי זה הרבה יותר קשה מהתמכרות לסיגריות. כי כאן מעורבים רגשות של בנאדם אחר.. והבנאדם הזה במקרה גם אם תנסה להכנס איתו לקשר של ידידות נטו או אפילו פחות מזה, ישר תופס את תפקיד החברה הפולניה. שדואגת ואיכפת לה ולהריץ קדימה ולתכנן לכולם תוכניות <זה דבר שאני לא סובל אצלה>. ובכלל היא קופצת לזה מהר מדי, גם כשאני כן מנסה לדבר איתה.. עזבי למה בכלל אני מנסה לדבר איתה. הנקודה היא שהיא מפעילה מניפולציות רגשיות והיא יודעת שעליי זה עובד. כמו שכתבתי בהודעות אחרות על סוג של הזיות או יותר חרדות מהעולם, כאילו אני מרחף מחוץ לגוף מפחד מפנים של אנשים ותבניות כאלה ואחרות. הכל קרה מאז שהפסקתי לעשן.. לאו דווקא קשור לזה. פשוט נכנסתי לתקופה שהסתגרתי בה בבית והייתי במן דכאון כזה. לא היה הבדל בין יום ליום, בין יום ללילה. הכל התערבב לי והכל נהיה הזוי לי מדי.. כבר לא איכפת לי משום דבר, אין לי מוטיבציה לשום דבר. ועכשיו כשאני מתחיל קצת לצאת מזה, זה עוד קיים אולי ברמה פחותה, אבל עכשיו כשאני לא בדכאון, זה פתאום מפריע לי, מטריד אותי. ואני חושב : יש בכלל דרך החוצה מזה? או שהפעם נכנסתי עמוק מדי? אני לא יודע כמה המצב הזה ימשך, אבל אני לא מרוצה בו. אני בנאדם שמח, מחייך וצוחק, אוהב, רומנטי, קיטשי ברמות שעכשיו אני יכול לחטוף קריזה מהם ואפילו להקיא. ממש כאילו איבדתי את עצמי, את המהות שלי. אהבה חדשה? גם אם תעמוד לי מול העיניים עם שלטים "אני האהבה החדשה שלך" ותלך אחריי לכל מקום, אני לא אזהה אותה. ואז כשהיא תבוא ותגיד לי שהיא האהבה החדשה שלי, אני אגיד לה : עכשיו באים? איפה היית לפני שנתיים. ואמשיך הלאה, ללכת במקום.
 
זה בסדר מותק (-:

מה שאני כל כך אוהבת אצלך זאת הרגישות הזאת. אנשים רגישים, שמחוברים לרגשות שלהם (כרגע יש קצת בלאגן, לא לדאוג), אין להם או שעדיין לא פיתחו הגנות שמגינות עליהם, איזו חסינות שגם מאוד פוגעת בשמחת החיים, בפתיחות לחוויות חדשות. יצאת מאיזון, ותראה שלאט לאט זה יסתדר. יש עליות וירידות, יש פגיעות גדלה ואז סגירות בגלל הפחד להפגע וחוזר חלילה, חוסר איזון. האיזון שיגיע יביא איתו שלווה גדולה יותר, יגיעו תובנות, תגיע הבנה. תלמד לזהות את המוקשים האישיים, תלמד לזהות תמרורי אזהרה, וכל עוד תהיה מודע למי שאתה ותקבל את הכאבים עם השמחות, הכל יהיה בסדר. כולנו רוצים אהבה, שואפים אליה גם כשמתכחשים לזה. זה התגמול הרגשי והראשוני, שהוא הדבר הכי בסיסי באישיות שלנו. החזרה לאיזון פנימי זה תהליך, הוא קורה לאט.. צריך סבלנות והבנה שהכל בסדר. הכל טבעי, אנושי. כרגע אתה לא רואה את זה, אבל התהליך של לחזור לאיזון פנימי מתרחש, תוכל לראות את זה רק מאוחר יותר, רק בדיעבד. אתה כבר מתחיל לראות שינוי קטן. (-: התשובות יגיעו לבד. תראה שכך יהיה. כל מה שאתה מספר הוא טבעי ואנושי.
 

ShukyD

New member
העניין הוא שהיו לי כבר הגנות

אני מבחירה הסרתי אותם וכמו שאמרתי בהודעות קודמות החלטתי שהפעם אני לא הצד המרוחק יותר, אני מתמסר לגמרי והולך על זה בעיניים עצומות בלי שקרים אפילו הכי קטנים, בלי להסתיר כלום, גם מחשבות טבעיות ואני הורדתי את ההגנות מבחירה ועכשיו אני לא מצליח למצוא אותן... לפחות לא בצורה שהייתי רוצה תודה רבה !
 
הכל זה תהליך של למידה.

ההגנות יחזרו, הכל יהיה בסדר. עם הזמן לומדים מה נכון לנו ומה לא, זה תהליך של היכרות עצמית, האישיות מתגבשת. הכל בסדר והכל לטובה. זמן וסבלנות. (-:
 
my two cents

נכון שההלקאה העצמית מיותרת אני פשוט מרגיש כמו אישה מוכה שפעם אחר פעם חוזרת אל בעלה המכה בתירוצים שונים ומשונים "הוא אמר שהוא לא יעשה את זה שוב" "הוא הבטיח להשתנות" "הוא השתנה" "זה בכלל היה באשמתי" רק שלי אין תירוץ - גם לאישה מוכה אין תרוץ ובכלל תרוצים אף פעם לא קידמו שומדבר. מה שאתה חווה זה סוג של unfinished business - עניינים לא סגורים (או גמורים). עדיין לא ברור לך לגמרי *למה* דברים קרו כמו שהם קרו ונדמה לך שהחפירות שלך או חזרה על אותה סאגה יתנו לך את התשובות שאין. אני עושה את זה ושואל למה בשביל מה? למה זה טוב? מה זה נותן? - זה נותן תחושה של "סיום" ונותן אשליה של "רשות" לעבור הלאה. למה אשליה? כי תכלס מותר לעבור הלאה גם אם לא יודעים או מבינים דברים עד הסוף אני אפילו לא יודע מה התגמול הראשוני. קשה לי להאמין שיש לי רגשות כלפיה, בטח לא רומנטיים חזקים, אולי סתם כי היינו חלק בחיים אחד של השניה, אז קיים עוד משהו. אבל לא ברמה של "לא ניתן לסרב לו" אולי זה כי היא כאן, היא זמינה, אני מכיר אותה, לא צריך לעבור שוב את כל התהליך....
הנה זה התגמול הראשוני. למה כואב לי וקשה לי לדחות בצורה נורמלית לחלוטין מישהי שניפצה לי את הלב למיליוני רסיסים? למה אני מפחד לפגוע בה? אפילו כשזו לא המטרה בכלל. - בין היתר כי דפוס ההתנהגות שלך הוא כזה שאתה מניח שאם אתה טוב לאחרים, אחרים יהיו טובים אליך בחזרה.... אז זהו, שלא. יש אנשים שהמשוואה הזו לא בלכסיקון שלהם. כמו שכתבתי בהודעות אחרות על סוג של הזיות או יותר חרדות מהעולם, כאילו אני מרחף מחוץ לגוף מפחד מפנים של אנשים ותבניות כאלה ואחרות. - ריחוף כזה זו תופעה נפוצה כשיש חרדות הכל קרה מאז שהפסקתי לעשן.. לאו דווקא קשור לזה. פשוט נכנסתי לתקופה שהסתגרתי בה בבית והייתי במן דכאון כזה. לא היה הבדל בין יום ליום, בין יום ללילה. הכל התערבב לי והכל נהיה הזוי לי מדי.. כבר לא איכפת לי משום דבר, אין לי מוטיבציה לשום דבר. ועכשיו כשאני מתחיל קצת לצאת מזה, זה עוד קיים אולי ברמה פחותה, אבל עכשיו כשאני לא בדכאון, זה פתאום מפריע לי, מטריד אותי. ואני חושב : יש בכלל דרך החוצה מזה? או שהפעם נכנסתי עמוק מדי? אני לא יודע כמה המצב הזה ימשך, אבל אני לא מרוצה בו. אני בנאדם שמח, מחייך וצוחק, אוהב, רומנטי, קיטשי ברמות שעכשיו אני יכול לחטוף קריזה מהם ואפילו להקיא. ממש כאילו איבדתי את עצמי, את המהות שלי. - יש מצב שהפכת לקצת אובססיבי? כזה עם מחשבות טורדניות מעגליות שלא מובילות אותך לשום מקום אבל מפריעות לך לחשוב ולעשות דברים שאתה רוצה? אהבה חדשה? גם אם תעמוד לי מול העיניים עם שלטים "אני האהבה החדשה שלך" ותלך אחריי לכל מקום, אני לא אזהה אותה. ואז כשהיא תבוא ותגיד לי שהיא האהבה החדשה שלי, אני אגיד לה : עכשיו באים? איפה היית לפני שנתיים. ואמשיך הלאה, ללכת במקום. |הגכד|- הפכת לקטן אמונה. גם בעצמך וגם באחרים. אתה לא מאמין שתתאהב שוב, שמישהו בכלל יתאהב בך וכד'. מי שנכווה ברותחין... וגו'.
 

ShukyD

New member
תודה על ההתייחסות המפורטת

הפכתי אובססיבי? לא יודע יכול להיות זה כאילו אני מחכה שמשהו רע יקרה וכל הזמן חושב על איך אני מרגיש ומה אני מרגיש. את צודקת שמותר להמשיך הלאה בלי שדברים יסגרו הרי גם אם "סוגרים" משהו וממשיכים הלאה, בסופו של דבר מבינים שלא היה כזה חשוב לסגור אותו וזה רק נתן לנו את הפוש לעשות את הדבר הנכון - להמשיך הלאה. אני חי עם חרדות כבר קרוב ל8 שנים וכל פעם לומד סימפטום חדש שלהן... זה מדהים. וכן, הפכתי לקטן אמונה, אולי כי אני חושב שזה מה שיציל אותי.. רק שזה הופך אותי ליותר אבוד. אני מונע ממני להיות מה שטוב לי. ואכן מעדיף להמנע מאשר לקחת את הסיכון, גם כשהנסיבות מראות שהוא קטן עד לא קיים. אבל היום היא רצתה להפגש.. ואמרתי לה שלא מתאים לי, שאני לא רוצה היום אז היא אמרה "שמת לב שזה לא רק היום אלא בכלל? ואם זה הולך להיות ככה אז לא מתאים לי" ואמרתי לה - אוקי ואח"כ שלחתי לה הודעה שכנראה שזה באמת לא צריך להיות ככה, בלי שום קשר לאם מתאים או לא מתאים היום או מחר. זה פשוט לא זה, שנינו יודעים שאין לזה עתיד וזה סתם גורם סבל. אין לי כוח לדרמות שלה אבל אני אצטרך פשוט להתמודד עם זה ולהיות החלטי מולה. את לא חושבת שמעבר ל"אם יהיה טוב לאחרים, אחרים יהיו טובים אליי" זו התנהגות סמרטוטית? של בנאדם שמרגיש לא ראוי למשהו, שהוא ראוי להרבה יותר ממנו? לדעתי כן
 
השאלה

שמניעה אנשים חרדתיים היא "מה יהיה" רוצים לדעת מה יהיה בכל מחיר מתוך הנחה, שאם רק ידעו מה יהיה ויוכלו להתכונן כראוי, לא ירגישו חרדה. להיות קטן אמונה או לעבור את החיים מתוך עמדה שלילית שרק רואה שחורות זה סוג של מנגנון הגנה מפני כל מיני מרעין בישין שיכולים להיות בעולמך. המנגנון הוא כזה: אתה לא מאמין שמשהו טוב יקרה (סוג של ניבוי ל"מה יהיה") ואז אם באמת דברים לא טובים קורים אתה מרגיש סוג של הקלה כי הנה, חשבת על זה מראש והתכוננת נפשית.... ואם משהו טוב קורה הוא מיד מקוטלג כמקרי ובר חלוף ונותן תחושה של הפתעה טובה ותו לא...ומיד חושבים על ה'מה יהיה' הבא, שמן הסתם יהיה עוד סוג של קטסטרופה. אדם פסימי שרואה שחורות תמיד יוצא מנצח כי או שהוא צודק, או שהוא מופתע לטובה... ותסכים איתי שעם כזו נוסחה מנצחת מאד קשה לוותר על הפסימיות? הבאסה היא שהנוסחה הזו עושה חרא של איכות חיים, אבל אדם חרדתי, שתמיד רוצה לדעת "מה יהיה" יתקשה לוותר על כזו נוסחה מנצחת ולחיות במרחבי העמימות של המציאות היום יומית בה באמת לא יודעים מה יהיה. אני לא יודעת איך אתה מתמודד עם החרדות שלך - אבל לפני כל הסיפור עם ההיא וההוא וכל מה שמסביב, צריך לטפל בחרדה. היא צובעת את כל ההתנהלות שלך, את כל ההגיון שלך, ואת כל ההתגוננות שלך מפני קטסטרופות אפשריות שרק מציפות את המודעות לפוטנציאל לקיומן גם אם הן לא שם.
 

ShukyD

New member
את צודקת- זו בדיוק הדרך שבה אני חי

ומפספס את כל חיי על הדרך..
 
אם כן

כשתאזור כוח, גש לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, כזה שבאמת יודע לטפל בחרדות, טפל בהתנהגות וב-state of mind שלך, לפני שאתה מנסה להבין ולהתמודד עם state of mind ועם התנהגות של אחרים. תוכל רק להרוויח מכך. מהמקום הפסימי, החרד, זה שרוצה לדעת כל דבר לפני שהוא קורה (ורצוי גם לקבל על כך תעודת ביטוח) - מהמקום הזה קשה מאוד להתנהל בזוג. בקושי מתנהלים לבד. בזוג אתה רק מכפיל את אחוז העמימות שצריך להתמודד איתה.
 
למעלה