בדיוק היום עברתי אחד כזה.. וקשה..
הי יעל, שאלה במקום, אשמח לקבל גם דעות של אמהות אחרות. אני מתמודדת עם זה בשיטת ניסוי וטעייה. זה לא פשוט כלל, במיוחד כשרוצים גם לחנך את הילד. היום עדי השתטחה על הרצפה בסופר, לעיני כל האנשים בעלי פרצופים מבקרים בגלל שהיא רצתה לעשות סדר מחדש במדפי השוקולדים. כפי שכולם יודעים, יש המון מדפי שוקולדים: נייחיים וניידים. מסקנה ראשונה: לא הולכים עם הילדים לסופר... מסקנה שנייה: לנשוך טוב טוב את השפה כאשר מעבירים עליך ביקורת (כמו: "נו.. אז תני לה כבר את השוקולד..")... ואני חושבת לעצמי: "כן, ואתה תחייה עם התוצאה..." אני נוהגת לנסות ולחבק אותה וללחוש לה באוזן הסברים קצרים והגיוניים למה לא ואיך צריך להתנהג. אני מסבירה לה שהיא לא יכולה להשתטח על הרצפה בכל פעם שקורה משהו שלא מוצא חן בעיניה. כמובן שזה לא מספיק. אז אני מרחיקה אותה ממקור הבעיה (כן, תוך כדי צרחות, התפתלויות ובעיטות, כי אין דבר שיכול לספק אותה באותו רגע מלבד ויתור מצידי ואז הלך החינוך) תוך מלמולים לתוך אזנה שאני אוהבת אותה מאוד ואין שום קשר בין מה שקרה לאהבה שלי אליה. זה, בדר"כ מוריד את הטונים של הבכי והצרחות. אם אני מרגישה חסרת אונים, אני נעמדת, לוקחת כמה נשימות ואז פועלת כפי שציינתי. אם למישהי יש רעיון נח וטוב יותר, אשמח לשמוע כי הצרחות והבכי האלה קורעים לי את הלב והנשמה. תודה ושבת נפלאה, דגנית