מה השיטה שלכן לניטרול התקפי זעם..?

מה השיטה שלכן לניטרול התקפי זעם..?

במיוחד בגיל שנתיים העצבני? הכוונה גם לשליליות כללית (לא לא ונגזרותיו), גם להתמודדות עם שינויים פתאומיים במצבי רוח וגם להתקפים של אובדן שליטה של הילד על עצמו. אשמח לשלל הצעות וגישות לנושא...
 
בדיוק היום עברתי אחד כזה.. וקשה..

הי יעל, שאלה במקום, אשמח לקבל גם דעות של אמהות אחרות. אני מתמודדת עם זה בשיטת ניסוי וטעייה. זה לא פשוט כלל, במיוחד כשרוצים גם לחנך את הילד. היום עדי השתטחה על הרצפה בסופר, לעיני כל האנשים בעלי פרצופים מבקרים בגלל שהיא רצתה לעשות סדר מחדש במדפי השוקולדים. כפי שכולם יודעים, יש המון מדפי שוקולדים: נייחיים וניידים. מסקנה ראשונה: לא הולכים עם הילדים לסופר... מסקנה שנייה: לנשוך טוב טוב את השפה כאשר מעבירים עליך ביקורת (כמו: "נו.. אז תני לה כבר את השוקולד..")... ואני חושבת לעצמי: "כן, ואתה תחייה עם התוצאה..." אני נוהגת לנסות ולחבק אותה וללחוש לה באוזן הסברים קצרים והגיוניים למה לא ואיך צריך להתנהג. אני מסבירה לה שהיא לא יכולה להשתטח על הרצפה בכל פעם שקורה משהו שלא מוצא חן בעיניה. כמובן שזה לא מספיק. אז אני מרחיקה אותה ממקור הבעיה (כן, תוך כדי צרחות, התפתלויות ובעיטות, כי אין דבר שיכול לספק אותה באותו רגע מלבד ויתור מצידי ואז הלך החינוך) תוך מלמולים לתוך אזנה שאני אוהבת אותה מאוד ואין שום קשר בין מה שקרה לאהבה שלי אליה. זה, בדר"כ מוריד את הטונים של הבכי והצרחות. אם אני מרגישה חסרת אונים, אני נעמדת, לוקחת כמה נשימות ואז פועלת כפי שציינתי. אם למישהי יש רעיון נח וטוב יותר, אשמח לשמוע כי הצרחות והבכי האלה קורעים לי את הלב והנשמה. תודה ושבת נפלאה, דגנית
 
יעל ודגנית יש לי המון מה להגיד

יעל לדעתי מילת המפתח היא באמת ניטרול, למנוע את התקף עוד לפני שהוא מתחיל. אנחנו לרוב יודעות מה יכול לעורר התקף כזה אז לדבר על הסיטואציה לפני ולהסביר מה אנחנו מרשות או מסכימות. הדוגמא של דגנית על הסופר מצויינת, אנחנו אחת לשבועיים בערך עושות קניות במגה בחולון ושוקו יודעת שיש לה תפקיד במסע. היא מאד אוהבת לעשות קניות, כי יש צ'ופר של שוקו שאין במקומות ובימים אחרים והתפקיד שלה הוא להביא דברים שהיא יכולה להרים כמו נייר מגבת או חיתולים. לגבי צורות שלילה אני גם את זה מסבירה מראש: כשנכנסים לסבא וסבתא אני מרשה תמר, צימוק ולא עוגיה עוד לפני שהם הציעו היא רצה לבקש תמר ואז אני לא אומרת לא! בסיטואציות אחרות כשהיא כבר בתוך הבכי אני יוצאת מהמקום של הבכי אני לא מנסה להרגיע כי זה רק מחזק את הבכי אני אומרת לה מקסימום פעמיים שאני מצטערת שהיא לא מרוצה ואשמח לחבק אותה או לעזור כשהיא תרצה שתבוא אלי, אחרי שנרגעה. אני יודעת שהמקום הזה של הבכי מלחיץ אותנו ואת הסביבה עוד יותר אבל כשאני באמת שלמה אם ההחלטה שלי- היא יכולה לבכות כמה שהיא רוצה ואחרים יכולים למתוח ביקורת עד מחר. יצא קצת ארוך ומבולבל אבל זה השעה והנסיעה, איתכן הסליחה
 
אצלנו

גיליתי שעם הבת שלי הדבר הכי לא נכון זה להיכנס למאבקי כוחות (נראה לי שזו מטרת ההתנהגות הזו ממילא) ואפילו - שהיא לפעמים עושה את ההתנהגות הזאת כדי לבחון אם אנחנו אוהבים אותה גם כשהיא מרגיזה ולא הגיונית אפילו לעצמה. כשחושבים על זה, לגלות שאוהבים אותך גם כשאתה לא במיטבך זה מאוד מעודד ונעים לביטחון העצמי. בכל מקרה, השיטה שפועלת הכי טוב אצלנו זה הסחת דעת, במיוחד באמצעות הומור. ברגע שמצליחים להצחיק אותה כל המצברוח שלה משתנה וראיית המצב הופכת לביחד ולא לנגד (לא/אסור), ומחליף את המשחק המקורי (נניח לסדר מחדש את מדפי הסופר) במשהו אטרקטיבי חלופי. החיסרון היחיד בשיטה הזו הוא שצריך סבלנות כדי לייצר הומור במצבים כאלה.. במצבים אחרים (כמו התעוררות באמצע הלילה ודרישה לשחק) הסבר רציונאלי ונחוש שכולם עכשיו ישנים ואין סיכוי למשא ומתן כרגע עושה אצלנו את העבודה. כמובן בתנאי שכללי המשחק לא ישתנו - בפתאומיות - שוב - ממחר בבוקר...
 
יעל ומילי - אני כל כך מזדהה עם

כל הדברים שכתבתן. מילי, נתת לי רעיון נפלא, תודה רבה, אני אוסיף את זה לרשימה בתקווה שגם זה יעזור (הרעיון של מה מותר במקום מה אסור). לגבי ההומור, ניסיתי לדגדג את עדי פעם, היא כמעט הרגה אותי...
אשמח אם תרחיבי לגבי סוג של ההומור בו את משתמשת (למרות שאני לוקחת בחשבון שכל ילד בנוי אחרת, אנסה גם את הרעיון שלך). החלטתי שאם כבר אני בבית עם עדי, אני רוצה גם לחנך אותה. זה לא פשוט בכלל ויש המון מאבקים. עדי מנצלת את הרגישות שלי לבכיה ומייצרת המון דמעות כדי להשיג דברים. שמתי לב לזה ביום שהיא בכתה והפסיקה מיד עוד לפני שהתחלתי להגיב (כאילו היא חשבה שאין צורך להתאמץ ולבכות ארוכות.. מכירות את זה?). היום אני מנסה להבהיר לה שאין מצב שאני נשברת, ומשא ומתן מנהלים ללא דמעות. איך אמרה בבה לובה? קשה.. קשה..
 
הומור..

את הבת שלי מאוד מצחיקים משחקי מילים (כמו להגיד פסטה-פסטו) ושיבושי מילים (להגיד פנג-פנג במקום פרפר למשל), וסלפסטיק, כלומר לעשות כאילו נופלים, סלטות וכדומה. בעלי בעיקר מוצלח בזה, אני חייבת להודות.
 
רוצה להגיד משהו על ההומור

זה חשוב וחיוני בעיקר כשנמצאים כל היום בבית עם הילדות. בעיני יש בו משהו בעייתי כי לא כולם מבינים אותו תמיד וגם הוא קצת מבטל את הקושי ולא באמת חשוב אם הקושי אמיתי או מדומה. מסכימה מאד עם יעל גם אני לא נכנסת להסברים כששוקו כבר בוכה, אבל כן מדברת על זה בהזדמנות אחרת שדומה או מזכירה. יכולה לתת דוגמא מהבוקר ששוקו זרקה משהו על הרצפה למרות שהיא יודעת שאסור. לא אמרנו לה כלום לקחנו את מה שזרקה והרחקנו ממנה, היא ישבה ובכתה יותר מ-10 דקות ואז קמה באה אלי וביקשה חיבוק. זה היה הוכחה לזה שאחרי כל הפעמים שהסברתי לה שאשמח לעזור לה רק שתדבר היא הבינה.
 
דווקא לא מסכימה לגבי הומור

אני לא חושבת שהומור מבטל את הקושי. לדעתי הומור זו דרך מצויינת להגיד דברים קשים/לא נעימים בצורה שמעבירה את המסר עצמו אבל מנטרלת את מאבק הכוח, שעוטף אותו כאשר אותו המסר מועבר בצורה רצינית ונחושה באופן מובהק. לדעתי זה גם מעביר לילד מסר שאפשר לפתור עימותים 'אידאולוגיים' (כמו מותר או אסור שוקו לפני ארוחת ערב) בלי שהעימות ישליך על מערכת היחסים. בנוסף, שימוש בהומור מייצר היררכיה של עימותים: כשאני לא משתמשת בהומור אלא בנחישות הבת שלי מבינה שיש פה עניין שלא נתון למשא ומתן. בנוסף, זה נותן לילד סולם לרדת בו מהעץ של ההתנהגות הרעה ומאבק הכוח (חיסרון בסולם כזה זכור לי באופן אישי כילדה אצלי בבית). צריך אימון בשביל לפתור סכסוכים ככה, אני אומנתי על ידי בעלי שבע שנים לפני שהבת שלי הצטרפה. כשאני לא במיטבי ההתנייה הקודמת שלי צפה ובכל פעם שזה קורה אני רואה על התגובה של הבת שלי כמה שווה להתאמץ בפעם הבאה.
 
מה שקשה בכל הסיפור הזה הוא

רגשות האשם. קשה לי לצאת מזה. אני מניחה, בין היתר, שזה בגלל ש"תופעות גיל שנתיים האיום" הן חדשות לי, יחסית. עדי תמיד היתה עקשנית, אבל עכשיו זה מתבטא בהתנהגות שמעמידה אותי, כפי שאמרתי, חסרת אונים. וגם אם אני לא חשה חסרת אונים, קשה לי לבצע את מה שאני חושבת שצריך לעשות רק בגלל שאני מרגישה "רעה". ואני יודעת שאני עושה הכל כדי לרכך את האוירה וכדי להקל עליה את ה"גזירה" (באמצעות דיבורים רכים, נסיון להצחיק אותה ועוד), אבל אי אפשר להימנע מרגשות האשם האלו.
 
לדגנית

דגנית שלום, אני כותבת בעיתון באופן קבוע בנושאי הורות. הטור הנוכחי שאני עובדת וכותבת כרגע עוסק ברגשות אשם. כאשר אסיים כתיבתו אביא אותו לפורום כמו שאני עושה מידי פעם עם עוד נושאים, רונית דובדבני הנחיית הורים מורים ותקשורת בין אישית מכון אדלר
 
לרונית, אשמח מאוד לקרוא את הטור

ובכלל, אשמח אפילו להתייעץ איתך באופן אישי בקשר לכל מה שעומד מולי כרגע בתחום חינוכה של עדי. מקווה להשתמע בקרוב, דגנית
 
רגשות אשם או מאבקי כוח

לדגנית, מדברייך עולה כי הבסיס הוא רגשות אשם בעקבות מאבקי כוח עם הילדה, בינתיים צרפתי לך משהו לקרא בנושא מאבקי כוח, בהמשך אצרף בנושא האשם, ניתן לקבל ממני גם הדרכות אישיות,יש הקפדה בפורום זה שלא יהפוך למדור פרסומי ולכן אני לא מרחיבה בנושא, רונית דובדבני הנחיית הורים- מורים ותקשורת בין אישית במכון אדלר
 

שביטה

New member
נכון, זה לא קל, אבל...

ברוכה הבאה "למועדון". מבינה מאוד את הקושי, זה באמת לא קל, במיוחד כשיש "קהל" מסביב (שלפעמים גם נותן עצות). יחד עם זה, חשוב שתזכרי שהצבת הגבול לבתך, ואמירת ה"לא" אינם מזיקים לה, אלא להיפך. היא מגבשת לה זהות עצמאית ובודקת את כוחה ויכולת ההשפעה של על סביבתה. במקביל היא זקוקה מאוד לידיעה שכוחה מוגבל ושיש מישהו חזק ממנה, ששומר עליה, דואג לה ומגן עליה גם מפני כוחה שלה. הידיעה הזאת מאוד מרגיעה (גם לנו כמבוגרים)וחיונית להתפתחותה הרגשית התקינה של בתך. לכן, חשוב שבתך תבין שאהבתך יציבה, אך בהתפרצויות הזעם שלה היא לא תשיג דבר, גם לא תשומת לב רבה (גם זה סוג של שליטה בסביבה). וחשוב לא פחות שתזכרי שאת אמא המיטיבה עם בתה (גם אם כרגע קשה, בסוף זה משתלם) ולא רעה ולא נחמדה. חזקי ואמצי! בהצלחה!
 
לשביטה -אני מסכימה עם כל מילה

ולא ציפיתי שהכל יעבור בקלות, כמובן. אבל נושא רגשות האשם הוא נושא עתיק יומין שנידון רבות, ולדעתי זה מקור הקושי. אני אומרת את זה כי אני זוכרת בתור אחות גדולה לאח שובב (כאילו שאני לא הייתי כזו...
) שנהגתי לגעור בו על הדרך שבה הוא התנהג ובנוסף לא הבנתי איך אמא שלי מאפשרת לו לנהוג כך (היא לא ממש אפשרה, פשוט היא נהגה בדרכה שלה לחנך אותו ולא אפשרה לי להתערב). היום, בתור אמא, אני מבינה אותה מאוד ושמחה שהיא לא נתנה לי להתערב... משום שעל כל אמא מוטלת האחריות לגדל את ילדיה מתוך נסיון חיים ולמידה מתמדת, כך שאין לזרים כל זכות להתערב במלאכה החשובה הזו.
 
התקפי זעם-הינם תופעה התפתחותית חשוב

הי דגנית! נחמד "להפגש"! קראתי את תיאור הקניות המהנות בסופר. לדעתי האישית, את נוהגת ממש בסדר. מה שנקרא: מציבה גבולות ברורים ויחד עם זה, ממשיכה ומפגינה אהבה. אין האחד על חשבון השני, ורק חבל עליך בינתיים, כי עדי מרוויחה מהיחס הנכון שלך, אבל את עצמך "נאכלת". אינך אמא רעה, כפי שציינת. את אמא מציבת גבול, ומאד עוזר לזכור את זה שכשהילד נכנס למאבק הוא בעצם מבקש מאיתנו את הגבולות!!! ודרך אגב, לגבי מי שהציעה למנוע את התקפי הזעם מבעוד מועד- אם זה הולך לה- נהדר, אך אל לנו לשכוח שזו תופעה התפתחותית (!), ובהיותה כזו היא משרתת צרכים התפתחותיים.יש לכך חשיבות בצמיחה האישית הן של הילד, הן שלנו, כהורים.
 
לעדי סגל ויסברגר

נעים מאוד גם לי. תודה רבה על הפידבק החיובי, זה בהחלט מעודד ונותן כח. סופשבוע נפלא, דגנית
 
למעלה