אני מעתיק את המאמר לכאן:
"על בגין וחשיבותו של אליטיזם" / אבי שילון
 
נימת התנשאות נשמעה בקביעתו של עמוס עוז, על רקע פרשת פרס ישראל, כי רוב הישראלים קוראים "ישראל היום", אבל לא ספרות. מה גם שאמירתו לא מדויקת. רבים קוראים; לעוז, לגרוסמן ולסופרים טובים נוספים לא היה מעמד דומיננטי בציבור אלמלא כן. אבל עקרונית הוא צודק. ספרות טובה, ובוודאי חקר הספרות, הם תחומים אליטיסטיים. ויותר משפרשת הפרס ביטאה מאבק פוליטי, היא בעצם טמנה בחובה את הוויכוח על האליטיזם — מהמושגים המושמצים בתרבות אצלנו.
 
למעשה, הבוז לאליטיזם מבטא את אחת המגמות המאיימות על הישראליות כיום. באקדמיה מנסים להתאים את מדעי הרוח גם לחובבי מינהל עסקים; בטלוויזיה פועלים לניסוח המכנה המשותף הנמוך; בעיתונות מקמצים במלים לטובת הקהל הרחב; בפוליטיקה משריינים ידוענים.
 
יש שתי בעיות עקרוניות במגמה הזאת. ראשית, בכל חברה האליטיסטים הם מיעוט — אבל גם חוד החנית שמושך את הרוב כלפי מעלה. שנית, בישראל מזהים אסוציאטיבית בין אליטיזם לבין מה שמכונה אחוס"לים — אשכנזים־חילונים־לבנים. אבל אליטיזם פירושו לשאוף אל הגבוה. גם כשמדובר במזרחים, בערבים, בחרדים, ובהקשר הפוליטי — בימנים.
 
והרי מקורו של הימין הציוני היה אליטיסטי: ספק אם לשמאל היה מנהיג פוליטי בעל שאר רוח תרבותי כמו זאב ז'בוטינסקי, שכתב על פוליטיקה וציונות, אבל גם מחזות ושירים על חירות האדם ופציפיזם. גם חוקר הספרות יוסף קלוזנר, המשורר אורי צבי גרינברג, וההיסטוריון בן ציון נתניהו הם חלק מהאליטיזם שאיפיין את הימין. כיצד הגענו לכך שדני דנון ודומיו הם מנסחי המחשבה הימנית בישראל?
 
לדלדול הרוח בימין יש סיבות מגוונות. השינוי ביחס ללאומיות המודרנית, שבמקור נתפשה כחזון אוניוורסלי נאור, הוא אחד מהם. אחראי נוסף הוא מי שנתפש כיום, גם בשמאל ובוודאי בימין, כמנהיג שאפשר רק להתגעגע אליו: מנחם בגין. לזכותו ייאמר, שהשכיל להפוך את "חרות" ממפלגה של זעיר־בורגנים למפלגה עממית שסוחפת אחריה ישראלים מכל גוני הקשת — אך בתהליך הזה הוא דחק מחוץ למחנה את האליטה האינטלקטואלית שלו.
 
בשנות החמישים הוא גרם להסתלקותם של הלל קוק ובנו של ז'בוטינסקי, ערי, בשל דעותיהם החריגות והביקורתיות. הוא דחק את רגליו של הוגה חברתי מקורי כמו קלמן כצנלסון. ואף שלנתניהו לא נוח להבליט זאת — בגין דחה גם את ניסיונו של אביו להתערות ב"חרות".
 
במקום לחזק את הפלג האינטלקטואלי, בגין פעל להידוק הקשר בין הדת ללאום, שלא היה מקובל על רוויזיוניסטים רבים, ובכך משך את המזרחים והמסורתיים, ושקד על הקמת אנדרטאות לאצ"ל כדי להנציח את המחתרת בציבור. כשישראל אלדד, עוד אינטלקטואל ימני, העיר לו שמוטב להשקיע במוסדות תרבות — בגין שלח אותו להתרשם מהפגנה. "עצרת פוליטית זה רוח?" התייאש אלדד.
 
לנתניהו, שנבחר כמנהיג הליכוד לפני 22 שנים, היתה יכולת לחולל שינוי, אך גם הוא העדיף להשקיע בפופוליזם. "ישראל היום", למשל, לא היה חייב להפוך לטבלואיד — עם הכסף שמושקע בו הוא יכול היה לכוון גבוה ולשמור על תפוצה רחבה. זה יכול היה להיות ניסיון מרתק בעיתונות. אבל נוח יותר להתלונן על שלטון השמאל בוועדות מאשר להשקיע בימין התרבותי לטווח ארוך.
