מה ראיתם השבוע?

[מיכאל1411]

מה ראיתם השבוע?

 

[מיכאל1411]

סרטים מהשבועיים האחרונים

(2014) גט
לא רע בכלל, הקומפוזיציות מרשימות וטורדות מנוח, אנסמבל השחקנים עושה עבודה יוצאת מהכלל, הביקורת הנוקבת על
מוסד הרבנות מושחזת והולכת כמעט עד הסוף. ובכל זאת, חשבתי כי ביחס לקודמיו בטרילוגיה הוא פחות מעורר אמוציות.

(2014) The Skeleton Twins
מצאתי את הפרסונה המבדרת של קריסטין וויג וביל היידר כגורם העשוי להטיל דופי ופקפוק בדמויות המורכבות שלהם בדרמה
הקומית (או בעגה הפוסט מודרנית - דראמדי) מאשתקד. ואכן, קשה להתעלם מהמאמצים הכנים אך המוזרים של הצמד להטמיע
חותם אנושי מכמיר לב, בטח בסצינות המצחיקות בהן יש מימד נוסטלגי, חזרה אל מקורות ההומור המוכרים להם. בגדול, התסריט
משתדל למזער מדי פעם את מידותיו של סגנון חמור סבר בשביל לשמור על מרחב תמרון בו וויג הנפלאה יכולה להדהים שוב ושוב.
ביקום מקביל היא ליקטה אוסקר.

(2014) Citizenfour
הדוקו המדובר המלווה את אדוארד סנודן בימים בהם החליט להוציא החוצה מידע מסווג על ידה הארוכה של ארה''ב שלא בוחלת
מסתבר בשום אמצעי, מאזינה ועוקבת אחרי אזרחיה ואף אחרי ממשלות העולם. אותי כמובן כחובב קונספירציות זה ממש לא
הפתיע והאמת שהופתעתי דווקא שזה הפתיע אחרים... החצי הראשון יבש ואינפורמטיבי ואפשר לדלג עליו, זו בעיקר סוג של
אקספוזיציה ודיוני בית משפט על סוגיות זכויות האזרח ופרטיותו. החצי השני כבר סיפור אחר. סנודן במלון בהונג קונג, נגלה לנו
במלוא אנושיותו. מתראיין ושופך אור על משנתו וחוזר ומדגיש כי הוא לא האישו ומעדיף שיתמקדו רק בשערוריות המקוממות של
המסמכים אותם הפיץ. מומלץ.

(2013) Moebius
טוב, בדיוק כשהרהרתי כי קולנוע דרום קוריאני כבר לא יוכל להפתיע אותי עם דימויים בוטים אך יוצאי דופן בהתגלמותם, מגיח לו
מר קים קי דוק עם סרטו הלפני אחרון שיצא לפני שנתיים ומניף לעברי אצבע משולשת. אני מקבל. היי הו, תראו תראו! קי דוק ממשיך
לצייר בבטחה את הקווים המדממים של סרטו המצוין 'רחמים', זוכה ונציה, ומתרחק מהתום והקסם של 'להרגיש בבית'. במרכז העלילה,
סינקדוכה פאלית עם טוויסט חולני מהפנט, הטומנת בה קורטוב הומור מקאברי שמחלץ פרצי צחוק בלתי רצוניים. בהיעדר דיאלוגים (!),
השפה הקולנועית מסתפקת בתבונה רבה באלימות ככלי תקשורת אותנטי המעיד על מצוקה רגשית. אצל קי דוק הכל הולך, גראפיות על
סף אקספלוטיישן אבל רק על סף. בעזרת כושר המצאה אסוציאטיבי תכליתי במיוחד, קי דוק עדיין רלוונטי. הסרטים שלו עדיין הולמים
וממסמרים את עצמם עמוק פנימה. כואב אבל נחוץ.

(2013) A Touch of Sin
סרט סיני זוכה פרס התסריט בפסטיבל קאן. מורכב משלושה מערכות/אפיזודות על שלושה דמויות שונות ומאבקן על מקומן בחברה
המנוכרת. אלימות ריאליסטית משתלטת על העניינים בעוד התוכן העלילתי דל מדי לטעמי. בינוני.

(2012) מעבר לגבעות Beyond The Hills
לפני 8 שנים כריסטיאן מונג'יו העיף לי את המוח עם 'ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים' והמציא מחדש את הקולנוע הרומני.
הציפיות שלי מהסרט החדש שלו לא התממשו כולן והן היו גבוהות כי הוא זכה בכל זאת בפרס התסריט בקאן (והשחקניות הראשיות
זכו על הופעתן) ועורר הדים חיוביים. אני מניח שהיה חסר לי עומק ומשמעות, מלבד ההתבססות על סיפור אמיתי ומזעזע. הדיון על דת
וגורל לא התעלה מעבר לפשטות מעיקה. יש מגוון איכויות משובחות שבזכותן הסרט שווה צפייה אף על פי כן.

(2010) Please Give
סרט נהדר של ניקול הולופסנר עם רבקה הול (אני מאוהב!), קתרין קיניר, אמנדה פיט, אוליבר פראט ושרה סטיל (הבת של איליי גולד
ב'האישה הטובה'). למרות שממבט ראשון הסרט עשוי להיראות ככזה המביע סלידה מצרות האדם הלבן בניו יורק המגניבה, הוא דווקא
מטפל בהן ללא מידה כזו או אחרת של שיפוטיות. הולופסנר שמה דגש מקסים וחכם על הנשים בסרט ומתמצתת כיאות את קיומן כאינדיבידואליסטיות.

(2009) Tony
טוני הלונדוני רובץ בין קירות ביתו הדל ובוהה בסרטי טראש מהאייטיז, בעוד את זמנו בחוץ הוא מעביר בשוטטות בין שולי החברה.
כשמגיע הרגע בו עליו להיות חלק נורמטיבי ומתפקד במציאות, כלומר להשתוחח ולהתערות, אז ובכן דברים משתבשים ויוצאים
מכלל שליטה. למעשה, התחביב של טוני מפריע לו. אספן של חיי אדם. ריפר בהתנדבות מרצון. סרט הביכורים של ג'רארד ג'ונסון
ממשיך את דרכו של 'הנרי: פורטרט של רוצח סדרתי', היות והמבע הקולנועי שלו מותיר הד מבעית, לצד אסתטיקה ריאליסטית חרוכה
שמזכירה את Angst האוסטרי. התרשמתי רבות מהכוונה האותנטית הנועדה לשרטט קו תימתי ברור בין פסיכוזה ומקורותיה הבלתי צפויים.
פיטר פרדיננדו מצוין בתפקיד הראשי.

(1999) ג'ו המלך Joe The King
את פרנק וויילי אתם ודאי זוכרים בתפקיד הקטן והמצוין של ברט ב'ספרות זולה'. מסתבר כי הוא מביים בעצמו ואף זכה בפרס התסריט
בסאנדנס 1999 עם דרמת ההתבגרות המרגשת שלו, בה נקטמים באכזריות חלומותיהם של נוער שוליים מקופח באפסטייט ניו יורק
של הסבנטיז. חייהם מסותתים בידיה המיובלות של כרוניקה רובצת בייאוש, זו שאינה מוכנה להתיר מחשבות על תקווה. וויילי בכל זאת
מפזר שביבי נחת, אדיבות וטוב לב, וכך מונע מהדמויות שלו ליפול במלכודת של חד מימדיות.

(1976) The Killing of A Chinese Bookie
סרטו של ג'ון קסבאטס, כמה שאני אוהב את הבמאי הזה. לא רק שהוא מהגדולים בתולדות הקולנוע האמריקני, החזון האמנותי שלו
ממשיך להשפיע על דורות של יוצרים גם בזמנינו אנו. בן גזארה המצוין מגלם בעל מועדון שנקלע לחובות עקב ערב הימורים לא מוצלח.
המאפיה מטילה עליו משימה על מנת למחוק את החוב ומכאן מתחיל סיפור עם השלכות פסיכולוגיות מעניינות. גזארה סיפר כי היה לו
מאוד קשה להתחבר לדמות בעל המועדון, אז קסבאטס דמע מולו ומילמל כי הסרט הוא למעשה מטאפורה על חייו כבמאי - כל המכשולים
והאנשים שמנסים לנפץ את החלומות והרצונות שלו בדרך להגשמתם. בניגוד לסרטי גנגסטרים סטנדרטיים, הגישה של קסבאטס שונה
ויש לה תכלית ייחודית. הדמויות שלו מפגינות פגמים בלי להתבייש, מה שיוצר מבט אישי על מציאות קרובה אך רחוקה מרוב הקהל.

(1955) The Big Combo
נואר מרתק ומשובח, אל תחמיצו.

(1924) Sherlock Jr
קומדיה אילמת קצרה (40 דק') עם באסטר קיטון. משעשע וחמוד ברוב חלקיו.