מחשבות לשבת

[saribon]

מחשבות לשבת

אתמול במסגרת פגישה מקצועית שאלו אותי מה דעתי על כל "ענין ענת גוב" - כשהכוונה היתה לפרסומים סביב החבירות שלה בהתמודדות עם הסרטן והדרך בה בחרה למות.

אמרתי שאני חושבת שזה נפלא עבורה שיכלה לבחור וללכת בדרך שהאמינה בה, ושאני מאחלת לכל מי שרוצה לבחור בדרך הזו לבחור בה, אבל שאני חושבת גם שכל הפרסומת המאדירה את דרכה של ענת ז"ל (דרך שאני אישית מאוד מקבלת ומזדהה איתה) עושה שרות לא טוב לכל האנשים האחרים - לכל מי שלא מסוגל לבחו בדרך הזו, לכל מי שמרגיש שהפחד חונק אותו, לכל מי שרוצה לצרוח בקולי קולות - אני לא רוצה למות ואני מפחד ואני כועס ואני עוד מליון דברים אחרים..פתאום זה נהיה כל כך נאצל ו"נפלא" למות ככה -שמה חושבים האנשים שלא מסוגלים לזה? מה חושבים בני המשפחות שלא רוצים להשלים עם רוע הגזירה? הרי אין דרך "נכונה" להתמודד עם מחלה מאיימת חיים ואין דרך "טובה" למות. יש רק את הדרך שלך. אדם חולה ומת כמו שהוא חי. ברוב רובם של המקרים. נדירים הם המקרים בהם אדם הופך את עורו לקראת מותו או במהלך מחלתו. אני חושבת שזה נכון בעיקר במקרים סופניים כי כשאדם מחלים ממחלה קשה זה קצת אחרת.
חשוב מאוד בעיני לקחת דברים בפרופורציות - אנשים צריכים לבחור בדרך ההתמודדות הנכונה עבורם - לא מה ש"אופנתי" לא מה ש"שנחשב" לרוחני או נעלה - אלא מה שטוב עבורם.
האם מישהו מכם עמד פעם מול הסיטואציה הזו שבה דרך ההתמודדות שנבחרה גרמה ליסורי מצפון? לתחושות של "אני לא מצליח לעמוד בציפיות" , "הייתי צריך לעשות את זה טוב יותר" וכו?

ושתהיה לכולנו שבת שלום, שקטה ואוהבת, שמים כחולים ואוויר נקי..

 

[Lao]

אני לא בטוחה אם זה בדיוק עונה על שאלתך

אבל משהו לא מסתדר לי כשחבריי רואים אותי שמחה כרגע. עוד לא עבר חודש ממות אימי, וחגגנו יום הולדת לבן זוגי הנפלא. וכל פעם כשאני צוחקת, או שמחה, או מעלים תמונות לפייסבוק שמתעדות אותי ככה, אני מרגישה שאני לא עושה כמצופה ממני. או יותר נכון - אני מפחדת שיחשבו שהתגברתי כבר וזה מלחיץ אותי משתי סיבות
1. שיחשבו שאמא שלי היא אדם שקל להתגבר עליו.
2. שהם יחשבו באמת ובתמים שאני בסדר עכשיו, ובתקופה שאצטרך אותם, אם וכאשר האסימון יפול ויתחיל להיות לי רע, זה יפתיע אותם ויעיק עליהם.

אני מודעת לחלוטין שכל מה שאמרתי, מההתחלה ועד הסוף, זה לחלוטין לא רציונלי, מגוחך, ומי שחבר אמיתי ישאר ויקשיב גם אם יופתע. אבל ככה אני מרגישה וקשה לי להרגיש באמת בסדר עם זה שלרגעים מסויימים אני בסדר. ושאני יכולה להצטלם צוחקת.
חשבתי שאבל זו תקופה שנכנסים לדכאון שחור, מדשדשים בו תקופה של חצי שנה, שנה ויוצאים. אבל זה לא ככה, ואני לא יודעת איך ומה אני אמורה לעשות.
האמת שכל הזמן רק אומרים לי לעשות את מה שמרגיש לי ומה שנכון... כלום לא מרגיש לי. נכון או לא. מרגיש לי מוזר שאני לא מכה על החזה וצועקת לשמיים - כי אם הייתם שואלים אותי לפני מותה איך הייתי מתנהלת, ככה הייתי חושבת שזה היה קורה.
מרגיש לי מוזר שהיום שכנעתי את עצמי לראות סרטי ווידיאו שלה מארוחות משפחתיות {כי זה נראה היה לי כבד מדי} ושכבר עכשיו הצלחתי לבכות ולחייך ולצחוק בו זמנית. לא נראה לי הגיוני שלא עבר חודש ואני יכולה לחייך ולצחוק כשזה קשור בה. {גם אם היא מתנהגת מצחיק מול המצלמה, חורצת לשון וכו'..}

אני לא יודעת אם אני נאמנה לדרכי, כי אני לא מרגישה שיש לי דרך בכלל.

 

[saribon]

את צודקת

זה באמת לא עונה על שאלתי ((-: אבל מה שחשוב הוא שזה מה שעלה לך בראש וזה נושא חשוב בפני עצמו.

את מתארת פער מאוד גדול בין מה שחשבת שיהיה, או בין מה שאת תופסת כציפיות של החברה וכציפיות שלך מעצמך - לעומת מה שקורה בפועל.
ציפית למשהו אחד ופתאום את רואה שקורים לך דברים אחרים - או יותר נכון - דברים נוספים. כי זה לא שאין לך זמנים של עצב ובכי אבל את מאוד מופתעת שאת לא לובשת שק ונשארת במיטה חצי שנה. יקירתי - מה שקורה לך הם החיים! במלוא עוזם ועוצמתם. החיים שמושכים אותך אליהם, שמזכירים לך שאמנם אמך נפטרה אבל את כאן. את חיה. יש ימים של בכי ויש ימים של רוגע, יש רגעים של עצב ובלבול ויש רגעים של צחוק ושמחה.ככה זה אצלנו בני האדם

את מדברת על איך החברים שלך רואים אותך - אני בטוחה שאלו מביניהם שחוו אבל -מבינים לחלוטין מה עובר עליך. זה בטוח לא גורם לאף אחד לחשוב שאמא שלך היתה מישהי שאפשר לשכוח בקלות ואני חושבת שחברים אמיתיים ידעו להתמודד עם תקופות רעות וקשות אצלך כולל עם גורם "ההפתעה".. למרות שאני בספק אם הם יופתעו. אני גם לא חושבת שמישהו מהם חושב באמת שאם את צוחקת דקה אחת זה אומר ששכחת את אמך.

הפער שאת מתארת - קיים בעיקר בציפיות שלך מעצמך - כי את חושבת שהיית "אמורה" להתנהג בדרך מסוימת . וכשאת רואה שזה לא ממש כמו שחשבת מה קורה לך? כשאת אומרת "משהו לא מסתדר לי" -למה את מתכוונת? את מרגישה יסורי מצפון? את מאוכזבת מעצמך? את מרגישה שאת פוגעת בזכרה של אמך? את חוששת שאנשים יסתכלו עליך עקום? כדאי לברר בתוך ההתבלטויות הללו - מה הדבר שממנו את חוששת, ומה התוצאות האפשריות אם החשש הזה יתקיים? בדרך כלל זה משהו שמפיג את החששות ואם תרצי אנחנו יכולות לנהל על כך דיון כאן או באופן פרטי במסרים - אשמח לנסות לעזור לך קצת עם השאלות הללו.

את כותבת שאת לא מרגישה שיש לך דרך - את לא צריכה להיות "נאמנה" לשום דרך - בלי לתכנן ובלי לבנות תוכניות חומש קדימה - את פשוט יכולה לנהוג איך שטוב לך - באותו רגע!. זה הכל. הייתי מציעה לך לקבל את הבלבול הזה ואת העליות והמורדות כחלק טבעי ממה שאת עוברת עכשיו.

אין כמעט אדם שחווה אבל שלא יספר לך שכבר במהלך השבעה היו צחוקים,..

אני יכולה לספר לך שבמהלך השלושים של חמי האהוב, היינו מבלים ביחד את השבתות - ילדיו ונכדיו וכמובן אשתו. אין לך מושג איזה צחוקים היו סביב השולחן, כולל אשתו -שזה עתה התאלמנה שישבה מוקפת בכל נכדיה וקרעה אותם מצחוק בסיפורים על ימיה בארגון ההגנה.. וזה בא אחרי שקודם בזמן הקידוש בכינו כולנו כי הוא לא איתנו ומדי פעם מישהו נשבר בקטע אחר, אבל תוך כדי זה גם צחוקים והרבה זכרונות. כי אי אפשר לזכור את האנשים שאנחנו אוהבים רק בבכי. היה לנו איתם כל כך הרבה - צחוק בכי שמחה אהבה -אנחנו חיים וצוחקים ושמחים והם איתנו - בזכרון ,בתחושות,
אז כן - יש שיגידו לך שישנם מנהגי אבלות שמחייבים (בעיקר את הילדים של הנפטרים) להתנהגויות מסוימות ומוגבלות בתקופת האבל. אני חושבת שמי שרוצה לנהוג כך -זכותו. אבל מי שמרגיש שהוא רוצה לרקוד או לשיר - שיעשה גם את זה. זה לא שזוכרים פחות או כואבים פחות אם שמחים באותו רגע. ממש לא. הגישה שלי היא - האובדן כבר התרחש - העצב קיים, אז עכשיו אני עוד צריכה לסבול ולוותר על דברים שמשמחים אותי? שעושים לי טוב?

יהיו גם אנשים שירימו אולי גבה אם ישמעו שהלכת לסרט או למסיבה - השאלה עד כמה זה משנה לך, עד כמה את מוכנה לוותר על דברים ולייסר את עצמך בגלל ציפיות של אנשים אחרים?

אני מקווה שתמשיכי להרשות לעצמך לשמוח ולצחוק ,יחד עם הבכי והגעגוע -זה מה שעושה אותם נסבלים..

שבוע טוב

 

[healerit]

היו לי רגעים שצחקתי אבל לא שמחתי

כשאבא שלי נפטר (אוטוטו שנה) היו פעמים שאנשים סביבי פשוט הצחיקו אותי. אני אוהבת לצחוק ולא איבדתי את זה במהלך האבל.

יחד עם זאת היה קשה לי מאוד לשמוח ולכן לא הלכתי לשמחות/אירועים/ימי הולדת בחצי השנה הראשונה. השמחה סביב קיום האירוע הדגישה את העצב שבתוכי, העצימה אותו.
בסופו של דבר הלכתי לברית של בת דוד שאני מאוד אוהבת. רציתי לקחת בזה חלק. מאוד רציתי. אז הלכתי. אבל לא רקדתי והעצב שלי נמהל בשמחה. היה לי לא קל.
אולי גם מפני שראיתי את בני המשפחה המורחבת שהביעו את צערם על מות אבי (זו משפחה מצד אמי - הוריי גרושים).
אחר כך לא הלכתי לאירועים, גם לא לימי הולדת. עד לפני חודשיים לערך. פתאום משהו נפתח בי לשמחה.

הכי הזוי זה שיומיים לפני יום השנה לאבא שלי, יש לי חגיגה גדולה - סרט הקולנוע שלי עולה להקרנות בסימנטק ויש לי הקרנה חגיגית.
מוזר... באותו שבוע, בהפרש של יומיים (התאריכים נקבעים על ידי הסינמטק). זה גם יוצא ביום ההולדת שלי

אני עוד זוכרת איך בשבועות האחרונים לחיי אבי, הסינמטק רצו להעלות את הסרט. הסברתי להם שזה בלתי אפשרי כי אבא שלי מאוד חולה. לא יכולתי לטפל בכל העניינים שקשורים להעלאת הסרט כי הייתי איתו כל יום, כל היום. אחר כך רצו להעלות את הסרט באפריל ולא יכולתי בכלל לחשוב על זה. והנה, שנה אחרי הסרט עולה...

מאחלת לנו הרבה שמחה ואושר

 

[saribon]

התחושה מוכרת

אני זוכרת שאחרי שחברתי הטובה נפטרה, לקח לי המון זמן להיות מסוגלת לבוא לאירועים בישוב שלי, בלעדיה..
הייתי עומדת במסיבות או במפגשים - ובוכה..
עכשיו זה כבר בסדר. אבל בזה לקח זמן.

ובשעה טובה על העלאת הסרט. כמה סימבולי ששנה אחרי הוא עולה. רוצה לספר לנו עליו קצת?

 

[healerit]

תודה

לסרט שלי קוראים "הצגה יומית"

הוא סרט קולנוע עצמאי שעבדתי עליו במשך 4 שנים.
הסרט עולה בסינמטק תל אביב ב-13/2 וצפויות הקרנות נוספות בימי רביעי (22:00) ושישי (21:00) עד סוף פברואר.
אני בהחלט מקווה לקבל הקרנות נוספות במרץ.

הסרט מביא 3 סיפורים על נעמה, כלומר על נשים ששמן נעמה:
נעמה #1 - גבר שרוצה להיות אשה.
נעמה #2 - ציירת שנמצאת תחת מעקב של חוקרת פרטית.
נעמה #3 - מנסה לשנות את עברה האפל.

הסרט נקרא "הצגה יומית" כי הוא מחווה לכל מי שהולך להצגות יומיות.
קרוב ל-20 שנה שאני הולכת להצגות יומיות בקולנוע לב. זה מנהג כזה שלי. אין הרבה צופים באולם והחוויה אדירה.
לפעמים אני נוהגת להציץ בצופים ואני רואה סיפורים. הסרט הוא מחווה לאנשים שבאים להצגות יומיות.
למעשה שלושת הנעמות יושבות באולם קולנוע וצופות בסרט של החיים שלהן (אותם 3 סיפורים).

אני מצרפת את הפייסבוק של הסרט. אני מעלה שם חומרים ומידע באופן קבוע. בקרוב תפורסמנה הנחות.