מישהו שם לב לכך ש"לרדת בגדול" נעלמה לנו מהמסכים?

[צלמת טבע]

מישהו שם לב לכך ש"לרדת בגדול" נעלמה לנו מהמסכים?

אי שם בשנת 2006 עלתה בקול תרועה רמה תוכנית ריאליטי חדשה בישראל: "לרדת בגדול" היתה חיקוי של התוכנית "יורדים בגדול" האמריקנית, שבה אנשים שמנים מתחרים על מי יורד הכי הרבה והכי מהר במשקל.

קשה לי למצוא מאיפה להתחיל ברשימת הבעיות עם התוכנית: הסטיגמות הפופולריות שאנשים שמנים הם זללנים ועצלנים שחייבים שמאמני כושר סדיסטיים יצרחו עליהם כדי לרזות. קצב הירידה המהיר שלא ממש תואם את ההמלצות לדיאטה בריאה, כשמראים בפרק שבועי (שאמור לייצג שבוע בסדרה) ירידות של כמה ק"ג, מה שלא משקף מה שקורה במציאות. והיו לא מעט סיפורים על מניפולציות בשקילות - כמו למשל משתתפים שהיו מייבשים ומרעיבים את עצמם לפני השקילות כדי לקבל תוצאות כמה שיותר טובות. וכמובן העובדה שרוב המשתתפים העלו בסופו של דבר חזרה במשקל, מלבד כמה בודדים שהפכו את הדיאטה והספורט לעיסוק המרכזי בחיים שלהם וכך הצליחו לשמור על ההישג. אחד הסיפורים הבולטים שמייצגים את התופעה היה מוטי חטואשווילי: מוטי הגיע לתוכנית במשקל של למעלה מ 180 ק"ג עם בעיות רפואיות שנגרמו או החריפו בעקבות ההשמנה (כמו עצירת נשמיה בלילה), הצליח לרדת לבערך חצי ממשקלו בגמר - ואז שנה לאחר מכן מתברר שהוא במשקל גבוה מתמיד של למעלה מ 210 ק"ג, ונאלץ לעבור ניתוח קיצור קיבה כדי לרזות שוב.

העונה האחרונה של התוכנית שודרה אי שם ב 2010, ופתאום שמתי לב לכך שכבר עברו לפחות 4 או 5 שנים ולא שמענו שוב על התוכנית, למרות שלפי מיטב הבנתי בארה"ב למשל התוכנית עדיין פורחת. ואני תוהה: האם זה בגלל שלערוץ 10 נגמרו התקציבים - או שהרייטינג ו / או הביקוש להשתתף בתוכנית הפכו לכ"כ נמוכים שכבר לא השתלם להפיק עוד עונה של הזוועתון? האם הקהל הישראלי פשוט חכם מספיק כדי להבין את השקר שמכרה התוכנית אחרי מספר זעום של עונות בכך שהם ראו כמה מהמשתתפים (ואפילו מהזוכים) שמנו חזרה? האם השמנים הישראלים הבינו שבעצם התוכנית היא לא פתרון ולכן לא מעוניינים להשתתף בה?

 

[eggplant]

כמה דברים בנוגע ללרדת בגדול והדיאטה שלהם

מבינים שאת מתנגדת לפורמט, אבל יש הרבה דיוקים בדברים שכתבת.
בתור דיאטנית שמבינה בנושא יכולה לומר לך כמה דברים בנוגע לתכנית.

ראשית שיטת ההרזיה של התכנית דוגלת בלהביא את המתמודדים שלה לקצה,
להביא אותם לפיק ממנו יבינו שהם לא חוזרים אחורה.
אפשר להסכים או לא להסכים לגבי התפיסה הזאת כמו הרבה שיטות דיאטה אחרות.
בכל מקרה תכנית הירידה במשקל מפוקחת ע"י אנשי מקצוע, תזונאים, מאמני כושר ודיאטנים,
המתמודדים צרכו תפריט דיאטה הגיוני למשקלם והתאמנו כמה פעמים ביום, כך שאי אפשר לומר שהתרחש שם משהו לא בריא.

ירידות של כמה ק"ג מגיעות בתכנית לרוב בשבועות הראשונים של דיאטה כזו,
מה שהגיוני לאדם השוקל 180 ק"ג שעובר לתפריט דיאטה ריאלי ומתחיל להתאמן. לאחר מכן הירידה במשקל יורדת בהתאם.

בנוגע למוטי ושאר מתחרים שהשמינו בחזרה-
כמו בכל תכנית דיאטה קיימת, אין על הרזיה ביטוח.
תכניות הדיאטה עוזרות לאדם לרדת במשקל, נותנות לו כלים לשמור על כך בהמשך, אבל לאחר הירידה במשקל זה תלוי רק בו.
אם בחורה שירדה בחלי ממן, השמינה בחזרה לאחר סיום הדיאטה, זו תהיה בעיה של חלי?

בנוגע למדוע לא משודרת התכנית קצת קשה לומר.
אנחנו עדיין לא מדינת אוביזם כמו בארה"ב אז אין כאן השוואה אמיתית לתכנית האמריקאית.
אני חושבת שתכניות דיאטה זה דבר שפשוט פחות מעניין את רוב הצופים בארץ... מעדיפים לראות דוגמנים ודוגמניות...

נ.ב.
דווקא רבים מהמשתתפים בתכנית כן שמרו על הירידה במשקל לאורך זמן,
(בדיוק קראתי כתבה על שלושת הפיינליסטיות של העונה האחרונה שהיום עדיין רזות לגמרי)
ולפחות לדעתי אם התכנית הצליחה לשנות את חייהם של אנשים בודדים, ולעשות אותם מאושרים, לי זה מספיק.

 

[destiny23]

רוצה להגיב על המשפט האחרון שכתבת

שינוי בא בכל מיני צורות.
יש כאלה שההרזיה היא ששינתה את חיהם , ועשתה אותם מאושרים.
אולי יש כאלה שהשמינו בחזרה, הבינו שמשקל זה לא מה שמגדיר אותם והפכו למאושרים?
&nbsp
התוכנית הזאת, מראה הצלחה בתחום הדיאטה, ומציגה את כל מי ששמן ו/או נכשל בירידה במשקל כ-מפסידן.
לא היה מפריע לי שיש קונספט כזה כל עוד היו עוד כמה קונספטים זהים בתחומים אחרים - נגיד : מי שמפסיק לעשן. מי שמצליח בקריירה.
דברים שבאמת משנים בחיים.
&nbsp
אם היו יותר תוכניות כאלה, נראה לי שגם איכות האנשים היתה משתפרת, במקום להתעסק ב"מה אכלתי" היו מתחילים להתעסק ב"מה עשיתי עם עצמי"
&nbsp
&nbsp
יצא לי בסוף די מבולגן, והגבתי בכללי על התוכנית ולא רק על המשפט האחרון שכתבת, עימכם הסליחה

 

[eggplant]

מסכימה איתך לחלוטין

אני חושבת שזאת גם התפיסה שלב המתמודדים שמגיעים לתכניות האלה

 

[הכובסת מקומה שנייה]

תוכנית ההרזיה שקיבלו בתוכנית לא מתאימה לחיי היומיום

בתוכנית הם היו סגורים במקום מסויים 24/7 . התעמלו, התאמנו ועוד. שיצאו מה תוכנית וחזרו לחיים האמיתיים הם חזרו לעבודה, אז התאמנו קצת לפני או אחרי העבודה. הם לא התעסקו 24/7 בפעילות גופנית, והיו צריכים לדאוג להכנת האוכל בעצמם. מילא היו עושים תוכנית שבה מראים איך לשלב תזונה נכונה עם פעילות גופנית לאנשים עובדים במשרה מלאה, עם ילדים ועוד. נכון שאחר כך קיבלו טיפים אבל זה לגמרי שונה ממה שהיה בתוכנית.

 

[צלמת טבע]

מעניין שאת כותבת שהתוכנית מוצלחת מנקודת מבט של דיאטנית...

כי דווקא אולגה רז כתבה עליה לא מעט דברים גרועים שאפשר לסכם בכמה נקדות עקרוניות:

עובדתית ירידה מהירה מקילו בשבוע גורמת לפגיעה בחילוף החומרים ברמה שהופכת את השמירה על המשקל לקשה עד בלתי אפשרית - במיוחד לאור העובדה שבמהלך ההרזיה היה להם את כל הזמן שבעולם להתעמל, ואילו בחיים הנורמליים שלהם אין להם זמן לזה.

עיקר ההרזיה נובע מהרגלי אכילה נכונים ופחות מספורט - ואילו בתוכנית בשל אופיה של התחרות הם פשוט למדו להרעיב את עצמם ולא למדו על אכילה בריאה שאפשר לחיות איתה לאורך זמן - כלומר הם לא רכשו הרגלים טובים לחיים אלא רק תחרותיים שלא יעיפו אותם מהתחרות.

ירידה כזו דרסטית ומהירה במשקל גורמת (לא יכולה לגרום - גורמת!!!) לבעיות רפואיות כמו בעיות בלב ודיכאון קליני.

אולגה בסוף הכתבה מסכמת שמה שחשוב לשינוי לאורך זמן זה שינוי של הסביבה פלוס הבנה מה שהוביל להשמנה מלכתחילה ולאיזה בורות האנשים נופלים - תהליכים שהתוכנית לא מאפשרת או נותנת, ולכן רבים מה"בוגרים" מגיעים לטיפולה או לטיפול של גורמים מקצוענים אחרים.

 

[PantherettePitz]

דווקא כדאי לציין

קודם כל, שירידה של יותר מק"ג בשבוע היא תקינה לחלוטין ואף צפויה במשקלים גבוהים. אין דבר כזה "עובדתית ירידה מהירה מק"ג בשבוע גורמת לפגיעה בחילוף החומרים" - א' כי כל דיאטה גורמת לפגיעה בחילוף החומרים מעצם טיבה (מה שעושה את האמירה הזו לא ממש רלוונטית) ו-ב' כי זה משפט שמניח שכולנו מושפעים באותה צורה ללא קשר לנתונים שלנו וזה לא נכון.
שנית, הכתיבה הנחרצת של אולגה רז לא ממש מדויקת גם לגבי הסיכון שבירידה דרסטית במשקל. במשקלים גבוהים מוכרות כבר שנים תוכניות דיאטה דלה מאוד בקלוריות (מעבר למה שאני מבינה שמוצג בתוכנית), ויש סוג של הסכמה שאלה תוכניות בטוחות. אגב, כדאי לציין גם שמחקרים לא ממש מוצאים הבדלים בשיעורי החזרה למשקל המקורי בדיאטות מהירות לעומת דיאטות מתונות יותר.
&nbsp
אין שום קשר בין מה שכתבתי לדעתי על התוכנית. אני חושבת שתוכנית שלוקחת את הלחץ שמופעל על שמנים בחברה שלנו לרדת במשקל והופכת את זה לאיזשהו בידור סדיסטי ומציגה את זה כעזרה למישהו היא זבל מזוקק ומעולם לא טרחתי לצפות בה.
&nbsp

 

[צלמת טבע]

אני חושבת שזה משהו שמורכב מכמה דברים...

ממה שהבנתי כמשהי שהיא לא אשת מקצוע - כנראה שדיאטות מאוד דלות בקלוריות משפיעות בצורה יותר דרסטית על חילוף החומרים מאשר דיאטות מתונות. אני מניחה שישנם מצבים שבגלל סכנה רפואית בגלל עודף המשקל מעדיפים לקחת סיכונים מסוימים שכרוכים בניתוח קיצור קיבה או דיאטה מאוד דלת קלוריות כדי לעודד ירידה מהירה. מעבר לזה, השאלה עד כמה התוכניות המאוד דלות בקלוריות נעשות לאורך זמן או רק להוביל לירידה של בואי נגיד 10% - 15% מהמשקל המקורי, ערכים שלפי מה ששמעתי כבר משמעותיים מבחינה בריאותית.

לגבי ירידה מהירה של אנשים שמנים: זה קורה ממש בהתחלה שבה אפשר באמת לראות ירידות מרשימות, אבל תוך מספר שבועות עד חודשים זה מתמתן, לפחות ברמת המשקלים שמדובר עליה עבור המתמודדים םה בישראל (למיטב הבנתי היו עד כה רק שני מתמודדים במשקלים גבוהים דרסטית ששרלו מעל 180 ק"ג בתחילת התוכנית - מוטי חטואשווילי ויונתן גווילי, ורוב המתמודדים והמתמודדות התחילו במשקלים של 100 - 130 ק"ג, כשלעיתים היו אפילו מתמודדים במשקל של פחות מ 100 ק"ג). בנוסף, לזה - בשלב מסוים לא רק שהמתמודדים כבר הרבה פחות שמנים בצורה קיצונית, אלא שגם הגוף "התרגל" לדיאטה, ולכן הירידות הופכות לקטנות בהרבה.

קחי לדוגמא את הזוכה של העונה האחרונה קרו גלסנק, שירדה 72 ק"ג ב 9 חודשים, שזו ירידה של 8 ק"ג בחודש בממוצע. עכשיו נשמע סביר שבמהלך החודשים הספורים הראשונים, היא תרד בואי נגיד 8 - 10 ק"ג בחודש. שלושה חודשים אח"כ - היא תהיה כבר 25 - 30 ק"ג פחות (כלומר הרבה פחות כבדה), והגוף כבר יתחיל להתרגל לדיאטה ויגיב עליה הרבה פחות טוב, מה שאומר שתוך 3, 54 או 5 חודשים לכל היותר - קצב הירידה שלה כבר יואט דרסטית, והיא לא תוכל להחזיק בקצב ירידה כזה גבוה.

מעבר לזה, ממה שהבנתי מדיאטניות, בירידה במשקל יש שני מרכיבים בעצם: ירידה בכמות השומן בגוף, וירידה במסת השריר - כי כחלק מתגובת ההתגוננות של הגוף מפני מה שהוא תופס כ"רעב", הוא מנסה לשמר גם את השומן שרגור בו ולכן גם מנצל את רקמת השריר כמקור אנרגיה. עד כמה שהבנתי, במקרה של ירידה מאוד מהירה במשקל - אחוז השריר שמשתתף בירידה גבוה יותר, כי יש גבול לכמה שומן הגוף מסוגל או "מוכן" לשחרר. לכן במובן מסוים המתמודדים אולי שוקלים פחות, אבל לא בהכרח מאוד "רזים" מבחינת אחוזי שומן בגוף. אני זוכרת שבזמנו הופקה תוכנית אינטרנטית עם קרן גלסנר שבמסגרתה היא נבדקה לגבי אחוזי שומן, והתוצאה היתה לא מרנינה למרות שהיא במשקל של מישהי "רזה", והומלץ לה בין השאר להתחיל להרים יותר משקולות כדי להעלות את מסת השריר שלה שהיתה אחת הסיבות לאחוזי השומן הגבוהים...

ואני שמעתי לא פעם שגם בארץ, לךק מהמניפולציות שעושים כדי להראות ירידה במשקל היא התייבשות, ומניסיוני זה בהחלט יכול להתבטא בכמה ק"ג טובים גם כשלא מתייבשים בכוונה - ואז אחרי הגמר אנשים חוזרים לשתות (וגם לאכול - ולאוכל בגוף יש גם משקל), ועולים לט מעט ק"ג חזרה...

 

[PantherettePitz]

נשים שנייה בצד את התוכנית

כי כמו שכתבתי, לא ראיתי אותה בחיים ואין לי טיפת כבוד לתוכנית הזו או לדומות לה.
מה שהרבה מחקרים עדכניים אומרים הוא שבמצב של השמנת יתר אפשר לעשות דיאטות דלות מאוד בקלוריות ולא לאבד מסת שריר משמעותית מעבר למה שאובד בדיאטה רגילה בכל מקרה. זה נכון כל עוד עדיין נמצאים בהגדרה של השמנת יתר ונעשה פחות ופחות נכון בהמשך (כלומר, אם יורדים במשקל עוד ועוד בשלב מסוים לא מומלץ להמשיך בדיאטה הזו כי כן יהיה איבוד משמעותי יותר של מסת שריר).
&nbsp
מבחינת קצב הירידה - כמו שאמרתי, מחקרים מראים שאין ממש קשר בין הדרך שבה ירדת במשקל לסיכוי לשמור עליו, בהשוואה בין דיאטה מתונה לקיצונית. הממצא הזה כולל בתוכו גם התייחסות לחילוף החומרים כי הטענה הרווחת היא מה שאת כתבת - שבדיאטה קיצונית חילוף החומרים ייפגע כל-כך שאי-אפשר יהיה לשמור על המשקל (ואגב, זה קצת קשור גם למה שכתבתי למעלה כי עיקר הפגיעה בשריפת הקלוריות של הגוף במנוחה נובעת מהידלדלות של מסת השריר). כמו שכתבתי, בכל דיאטה חילוף החומרים ייפגע במידה מסוימת אבל אין הוכחה אמיתית שבמצב כזה הנזק יהיה כ״כ חמור.
אגב, מבחינת המספרים שציינת בדוגמה, אפשר בהחלט להגיע לירידה כזו במשקל גם בדיאטה שלא נחשבת קיצונית (זה לא אומר שהיא קלה, במיוחד למי שנמצא/ת במשקל גבוה). ירידה של 8 ק״ג בממוצע בחודש אולי נשמעת הרבה, אבל אם מתחשבים בזה שבשבועות הראשונים אדם במשקל גבוה יכול לרדת 3-4 קילו בשבוע זה בהחלט אפשרי. וכבר מנרמל את הירידה הממוצעת בהמשך לאזור ה-1.5 ק״ג בשבוע (קצב סביר). שוב - זה לא מסביר מבחינתי למה ללכת לתוכנית כזאת ולא אומר שמשתתפים לא עשו דברים מטופשים במיוחד כדי לרדת עוד קצת ולזכות, אבל באופן כללי זה אפשרי לגמרי.

 

[צלמת טבע]

מניסיון שלי ומהרבה סיפורים ששמעתי...

המיתוס הזה של "יכול לרדת 3 - 4 ק"ג בשבוע" הוא משהו שקורה בשבועיים שלושה הראשונים, ולא משהו שנמשך במשך חודשים על גבי חודשים. זה נובע משני דברים: עצם העובדה שהגוף מוציא הרבה יותר קלוריות כשהוא שמן על פעולות יומיומיות (החל מממאמץ של מערכת הלב ריאה וכלה בפעולות יומיומיות כמו הליכה ממקום למקום, קימה וישיבה וכו') - ועצם העובדה שבמקרים מסוימים ההפרש הקלורי בין מה שאנשים אכלו לפני הדיאטה לבין מה שהם אוכלים במהלכה יכול להיות משמעותי מאוד ולכן הגוף מאבד יותר משקל.

אבל מצד שני, בקצב ירידה כזה אנשים הופכים יחסית מהר ל"כבר לא כ"כ שמנים", והגוף כבר מתרגל לצרוך הרבה פחות קלוריות, כך שעם הזמן קצב ההרזיה יורד דרסטית.

ולגבי השמירה על התוצאה: מי קבע שהדבר היחידי (או אפילו העיקרי) שמשפיע על היכולת לשמור על המשקל הוא ההשפעה של הדיאטה על חילוף החומרים? מה קרה לגורם הפסיכולוגי, ולהשפעה של תרבות השפע על הבחירות שלנו?

ומי אמר שגם הסיבות לכשלון דיאטות שונות הן זהות? אפשר למשל להגיד שבדיאטת הרעבה - הרעב גורם לכך שאנשים לא מצליחים להתמיד לאורך זמן, ואילו בדיאטה שבה אפשר לאכול מהכל רק קצת אפשר להגיד שדווקא הקרבה הזו לפינוקים גורמת להם להפוך בסופו של דבר לפיתוי הרבה יותר גדול ומשורה שוקולד ליום אנשים מתחילים לזלוג לחצי חבילה לארוחה.

 

[PantherettePitz]

זה עניין אינדיווידואלי

כלומר, יכול להיות שאת ירדת במשקל בקצב מוגבר במשך 2-3 שבועות ומישהו אחר חווה את האפקט הזה 3-4 שבועות ואחרים לא חוו אותו אפילו לרגע אחד. הגורמים לירידה המואצת הם רק באופן חלקי מאוד מה שאת כתבת, אבל לא נראה לי שיש טעם להיכנס לזה. בכל מקרה, כל מה שאמרתי הוא ביחס לדוגמה שאת בעצמך נתת, שזה קצב ירידה שיכול להיות הגיוני גם בלי דיאטה קיצונית בכלל. לא אמרתי שירידה של 4 ק"ג בשבוע היא משהו שנמשך חודשים אלא שמספיקים 3-4 שבועות כאלה כדי ששאר הירידה במשקל תהיה בקצב שהוא כן הגיוני (כשכל הזמן הקצב הממוצע הולך ודועך).
&nbsp
לגבי השמירה על התוצאה: ברור שהיכולת לשמור על המשקל לא מושפעת רק מחילוף החומרים, אבל זה חלק מהעניין. כשעושים מחקר ונותנים לחלק מהאנשים לעשות דיאטה קיצונית ולחלקם לעשות דיאטה מתונה יותר ובודקים מה קורה אחרי שהם סיימו לרדת במשקל, את תראי תוצאות שמערבות את כל הגורמים יחד. ההנחה היא שאם לא נמצא הבדל בחזרה למשקל המקורי זה לא כי חילוף החומרים של מי שעשו דיאטה קיצונית ירד לרצפה אבל האפקט הפסיכולוגי התאדה וההפך קרה לקבוצה שעשתה דיאטה מתונה, אלא כי עצם העובדה שאנשים עשו סוגים שונים של דיאטה לא שינה את הגורמים האלה בכללותם. אין ממש טעם לנסות להמציא סיבות למה אנשים עולים במשקל בכל סוג של דיאטה - רוב האנשים מחזירים את המשקל שהורידו כי זה הטבע האנושי, ולא משנה מה ההסבר שניתן לכישלון של כל סוג דיאטה. האפקט הזה מופיע בכל סוג של דיאטה בערך באותה מידה וזה מה שמשמעותי - שאין גורם ייחודי לאחת הדיאטות שגורם לה לאחוזי הצלחה או כישלון שונים מאחרות.

 

[צלמת טבע]

כמה דברים

קודם כל, שימי לב שגם את מתארת את האפקט של ירידה של הרבה ק"ג בשבוע למספר בודד של שבועות - כלומר בהתחלה הירידה מהירה, ואז הופכת לאיטית יותר. אם נניח תקחי מישהי שיש לה 70 ק"ג לרדת והיא תספר לך שהיא התבססה על אורח חיים בריא ובהתחלה היא ירדה הרבה והגיעה לירידה של 50 ק"ג בשנה הראשונה, ואז לקח לה עוד משהו בסביבות החצי שנה עד שנה לרדת את 20 הק"ג הנותרים - זה יישמע אמין. אבל ירידה של כל 70 הק"ג בשנה אחת - זה כבר לא מתאים לאוןרח חיים בריא.

ומדוע להבין למה אנשים לא מצליחים לשמור על המשקל זה לא חשוב אלא "הטבע האנושי"? אולי חברות הדיאטה אוהבות את זה (כי כך הן מבטיחות לעצמן הכנסות), אבל דווקא הממסד הרפואי אמור כן לרצות לגרום לכך שאנשים ישמרו על ההישג (לפחות עד כמה שניתן), ואיך אפשר להגיע לדרך יותר בריאה ומציאותית לשמירה על המשקל בלי להבין מדוע דיאטות נכשלות מלכתחילה?

מעבר לזה, הגורמים האלו יכולים להיות משמעותיים כשבאים לבחור דיאטה. יש גישה שאומרת למשל שירידה מהירה כביכול אמורה לתת יותר מוטיבציה לאנשים לרזות, אבל זה לא בהכרח גלובאלי, כלומר יש כאלו זה באמת ישפיע עליהם, ויש כאלו שזה לא יכפר על העובדה שהם רעבים ומתוסכלים מזה שהם אוכלים כ"כ מעט. יש כאלו למשל שבטווח הארוך יגיעו למסקנה שהפגיעה הנוספת בחילוף החומרים לא היתה שווה את הירידה ההתחלתית המהירה כי קל להם לשמור על תפריט מצומצם לאורך זמן.

וזה אולי בעצם מייצג את הבעיה ביחס של הממסד הרפואי להרזיה באופן כללי: חוסר כבוד לעובדה שאנשים שמנים אוכלים מתוך רעב (או אולי גורמים אחרים במקרים מסוימים) ולא רק מתוך עצלנות וגרגרנות, ולכן אם רוצים לעזור למי שרוצה לרזות - צריך למצוא פתרון אמיתי לצרכים הפיזיולוגיים והנפשיים שעומדים מאחורי האכילה, ולא רק לחתוך את מערכת העיכול כדי להוריד זמנית את נפח הקיבה או לגרום לאי ספיגה של האוכל...

 

[PantherettePitz]

קודם כל

מה שכתבת בדוגמה שלך דווקא משקף בדיוק מצב שהוא אפשרי: 70 ק״ג בשנה הם ירידה ממוצעת של פחות מ-1.5 ק״ג בשבוע. אם את לוקחת בחשבון שבשבועות הראשונים הירידה היא מהירה יותר (וברור שזה רק בשבועות הראשונים, אבל זה משנה את הממוצע), זה הופך להיות קצב תקין לגמרי ואפילו אפשר לעבור אותו. לא אמרתי שכל מי שירד 70 ק״ג ב-9-12 חודשים עשה את זה בצורה בריאה אלא שהדוגמה הזו לא משקפת דיאטה קיצונית כי היא אפשרית, *עבור חלק מהאנשים*, בדיאטה מתונה יותר. זה שאפשר לרדת במשקל בקצב הזה אומר שחייבים לרדת במשקל בקצב הזה? ברור שלא. אפשר לבחור גם בדרכים אחרות, או לא לרדת במשקל בכלל אם לא רוצים, וזה מתחיל להתקרב לבעיה שלי עם תוכניות שמביאות דיאטה ומספרים לפריים טיים.
&nbsp
וזה קצת מתקשר לנושא השני: מעבר לזה שעבור רוב האנשים דיאטה לא יעילה, גם עבור מי שכן לא מתאים כל סוג של דיאטה. זה החלק שאמור להיות מובן מאליו. כשאני כותבת שעלייה בחזרה במשקל היא הטבע האנושי אני משקפת את מה שהמחקרים שנעשים במטרה להבין מה לא עובד מוצאים שוב ושוב: הדיאטה לא עובדת. את כותבת שזה כי הממסד הרפואי רואה בשמנים עצלנים וגרגרנים אבל בכל מה שנוגע למחקר רפואי זה מאוד לא נכון. זו אולי הייתה נקודת המוצא לפני שנים, אבל מחקר אחרי מחקר מוצא שאנשים בזמן ואחרי דיאטה הם פשוט רעבים, וזה לא ש״מתרגלים״ לאכילה מצומצמת יותר עם הזמן כמו שאומרים. מובן לחלוטין למה אדם שעשה דיאטה בגיל 30 למשל לא יוכל להישאר רעב למשך 50 השנים הקרובות רק כדי לשמור על המשקל, וכיווני המחקר הולכים לאן שהם הולכים דווקא מתוך ההנחה הזאת, וממש לא מתוך זלזול.
באופן ספציפי לעניין חילןף החומרים מול יכולת התמדה: אני לא רוצה להיכנס פה למתולוגיה מחקרית, אבל כשעושים מחקר שבו ממיינים אנשים לסוגים שונים של דיאטה באופן רנדומלי ומבוקר, זה פחות או יותר מוציא מהמשוואה את האפשרות שאם לא מצאנו הבדל בין הקבוצות זה נובע מהשפעות מנוגדות שסתרו את עצמן (ובכל מקרה, זה משהו שאמור להתברר בניתוח הנתונים ולהיות מוצג במחקר). אם היו לוקחים קבוצה של אנשים שרוצים לעשות דיאטה ומסתכלים מה קורה, ללא הנחיות, מה שאת מתארת היה יותר מציאותי (כי אנשים שונים ייטו לבחור גישות שונות לפי הנטייה הטבעית שלהם והקבוצות לא יהיו אקראיות). במחקרים שאני ראיתי האנשים חולקו לקבוצות באופן אקראי וזה אומר שהנטייה הפסיכולוגית של אנשים לא ממש משחקת תפקיד. הרעיון הוא לא לומר שדיאטה קיצונית מתאימה לכל אחד שדיאטה סטנדרטית מתאימה לו, אלא שאין לאף-אחת מהדיאטות האלה יתרון בפרמטר מסוים שגורם לכך שיותר אנשים מצליחים לשמור על המשקל בזכותה (במילים אחרות, יותר מדויק לומר שהדיאטות שתיהן לא יעילות באותה מידה).

 

[צלמת טבע]

הבעיה עם ה"ממוצע" שלך...

הוא שהגוף האנושי לא ממש פועל כך.

קודם כל נתחיל מעובדה בסיסי: דיאטה שמבוססת על אורח חיים בריא לא אומרת בהכרח פשוט "להוריד את כמות האוכל" - חלק גדול ממנה מדבר על אכילה יותר נכונה. למשל דוגמא בסיסית: הבה אנשים כשהם מתחילים לבשל משהו כמו אורז למשל - מתחילים בכך שהם שופכים המון שמן לסיר. בדיאטה לפי אורח חיים בריא מלמדים להפחית משמעותית את כמויות השמן הללו - וכך להפחית את כמות הקלוריות שאוכלים במנה של אורז. באותה מידה, בשנים האחרונות למשל די דוחפים לכיוון השימוש בספריי שמן למה ששימש פעם טיגון, כדי לחסוך בקלוריות של השמן. ויש כמובן טריקים אחרים, כמו למשל ללמד אנשים שירקות הם אוכל "חינמי", וכך לעוד אותם "לנפח" כל ארוחה בעזרת אכילת סלט, מרק וכו' שהם יחסית דלים בקלוריות.

באותה מידה - מלמדים למשל לאכול דגנים מלאים כי הפחמימות המורכבות והסיבים שיש בהם נותנים תחושת שובע לאורך זמן. או למשל שומרי משקל (דיאטה שמתבססת על אורח חיים בריא) בשנים האחרונות נותנת פוש לאנשים לאכול יותר חלבונים ופחות פחמימות בדיוק כדי לקבל את תחושת השובע. בשני המקרים לדעתי המנגנונים שמעניקים את תחושת השובע גם עוזרים לגוף לרזות בגלל נושא הפרשת האינסולין המופחתת...

וכמובן שעולה השאלה האם אכילה נובעת אך ורק מרעב - או שקיימת "רכילה ריגשית" (אכילה למען נחמה של מצב ריגשי), שלא קשורה בכלל לרעב פיזי.

תראי, אני לא מכחישה שישנם אנשים שמסוגלים להשאר רעבים לאורך הרבה מאוד שנים - אבל אני שואלת את עצמי האם קיימים אצלם מנגנונים נפשיים ופיזיים שדומים לאלו של אנורקטיות שמסוגלות להרעיב את עצמן עד מוות. וכמובן עולה השאלה מה הגבול שמתחתיו אכילה דלת לוריות נחשבת לאנורקסיה - ומה הגבול התזונתי שמתחתיו התזונה הדלה גורמת נזקים שעלולים להיות אפילו יותר גרועים מאלו של השמנה (או בואי נגיד של השמנה שהיתה נגרמת אם אנשים היו אוכלים עוד 400 - 500 קלוריות של אוכל מזין ביום כדי לא להגיע למצב של נזקים כאלו מאכילה דלה).

 

[צלמת טבע]

המשך...

לגבי הממוצע של קצב הירידה: בשלב מסוים, במיוחד כשמדובר על דיאטת ארוכת טווח, בגוף מתחיל להתרגל לרעב ומסתגל אליו בכך שהוא הופך ליותר יעיל. זה קורה גם ד"א בדיאטות שמבוססות על מעט מאוד קלוריות - הגוף בשלב מסוים פשוט יתחיל לרדת יותר ויותר לאט ובתקופות מסוימות אפילו יפסיק.

נכון, הורדה של עוד ועוד קלוריות מהתפריט יכולה להתגבר על המכשול הזה, אבל זה גורר כמה בעיות: למשל הורדה דרסטית מידי תכשיל את אלו שבעזרת אורח חיים בריא יוכלו להמשיך לשמור על משקל נמוך יותר מהמקורי, גם אם הוא עדיין לא אידאלי - ואם נתחיל ,להרעיב" אותם, הם יחזרו להרגלים (ולמשקל) המקורי שלהם. גם הורדה של כמועות אוכל אומרת הורדה של ויטמינים, מינרלים ושאר חומרים שהגוף זקוק להם כדי להתקיים, וגם עלול להפעיל מנגנונים שבהם הגוף מזיק לעצמו (הבנתי למשל שאנורקטיות רבות מתות מדום לב כי ההרעבה פוגעת להן בלב). כלומר קידוש של הרזיה בכל מחיר יכול לגרום לנזקים גופניים אחרים...

אז מה שקורה עם דיאטה בטווח קלוריות מסוים הוא שהירידות יתחילו להיות קטנות יותר עם הזמן - אדם שמן אולי יכול להתחיל עם ירידה של 3 - 4 ק"ג בשבוע, אבל יגיע די מהר לירידה של קילו לשבוע, ואז יאטכמצה מאות גרמים בשבוע, ולעיתים גם יגיע לירידה של כמה מאות גרמים בכל כמה שבועות... כלומר אי אפשר לבנות דה ממוצעת מאוד גבוהה לאורך זמן.

 

[PantherettePitz]

אני לא מבינה

איך משהו מזה קשור למה שאני כתבתי.
&nbsp
קודם כל, הדבר הכי בסיסי שצריך לכתוב - רוב מוחלט של האנשים לא אוכלים רק כי הם רעבים. אוכל מסוגים שונים גורם בגוף שלנו לתופעות שהן הרבה מעבר ליצירת תחושת השובע. יש במזון שלנו מולקולות משפרות מצב-רוח, מעוררות, ועוד מולקולות שגורמות להמון אפקטים שונים. באופן הבסיסי ביותר, אכילה מעוררת אצלנו מרכז תגמול במוח, אותו אחד שמעורב בהתמכרויות, כי אכילה היא אחת הפעולות שאנחנו צריכים לאהוב ולרצות כדי לשרוד. זה מה שמכונה ״אכילה רגשית״, והיא תופסת מקום שונה אצל אנשים שונים (בדיוק כמו שיש מי שמכורים לאלכוהול ומי ששותים מדי פעם או אף-פעם לא וטווח שלם באמצע). אפשר להתמודד איתה אבל זה לא פשוט ודורש הרבה יותר מתפריט מוגדר או חינוך לאורח חיים בריא.
&nbsp
ובכל זאת, אוכל נועד להזין אותנו ויש חשיבות לא פחות גדולה לשאלה האם זה קורה. כי אם אנחנו רעבים, מופעלים בגוף שלנו מנגנונים שמאוד קשה להתגבר עליהם. לכן, אם מחקר אחרי מחקר אנחנו מגלים שבכל שיטת דיאטה שהיא אנשים נשארים רעבים (ומה שכתבת על המנגנונים והאינסולין וכו׳ קשור קשר רופף ביותר לשאלה אם אנחנו רעבים) - ולא רק במהלך הירידה במשקל אלא גם בשנים שלאחר מכן, אם הם מנסים לשמור על המשקל, זה אומר שכל עוד לא ישתנה משהו אפשר לומר שבמספרים גדולים דיאטות מועדות להיכשל. יש כמות קטנה יחסית של אנשים שיצליחו להתמודד עם רעב לאורך זמן, או שימצאו שיטות שבהן ירגישו פחות רעבים למרות הצמצום בכמות האנרגיה הנכנסת, אבל הרוב לא. פעם האמינו שתחושת הרעב הזו היא משהו שחולף והגוף מסתגל אליו עם הירידה במשקל והיום רואים ששנה אחרי שאנשים כבר לא אוכלים במטרה לרזות אלא כדי לשמור על משקל קיים הם עדיין רעבים באותה מידה. לכן, ההבנה של המחקר הרפואי היום היא שבלי פיתרון לנושא הזה רוב האנשים לא יצליחו לשמור על הירידה במשקל. זה נושא מורכב מאוד, וצריך לאזן אותו עם מטרות אחרות, וכרגע המצב הוא שאין לזה מענה.

 

[צלמת טבע]

אז איך מסבירים את העובדה שישנם אנשים שמצליחים לרזות ולשמור?

קודם כל - לדעתי אחת הסיבות שהממסד הרפואי דוחף החל מ BMI מסוים לניתוחי קיצור קיבה נוסע מהרצון הזה להתגבר על מנגנון הרעב. בין אם מדובר על ניתוח טבעת (שמונעת פה מהירה של אוכל לקיבה), ניתוח שרוול (בו מוקטנת הקיבה ומוסר החלק שמייצר את הורמון הגרלין שמעורר תיאבון) וניתוחי מעקף הקיבה ומעקף התריסריון (שבהם במקביל להקטנת הקיבה גם עוקפים כמות כזו או אחרת של המעי כדי להקטין את ספיגת האוכל בגוף) - בכל הניתוחים יש ניסיון להוריד את כמות התיאבון ו / או לזרז את תחושת השובע.

ואפרופו התמכרות - ישנן קבוצות בשם "אכלני יתר אנונימיים" וכל מיני נגזרות שלה שמטפלות באכילה כמו בהתמכרות - ושם צריך להמנע מסוכר וקמח לבן (שמוגדרים כחומרים ממכרים), וחברים מסוימים צריכים להמנע אכלים ספציפיים שמהווים עבורם אישית טריגרים לאכילת יתר.

אבל עובדתית, ישנם אנשים שמצליחים לרזות גם בלי ניתוחים, וממשקלים גבוהים מאוד. איך זה מסתדר עם התיאוריה שהעלית לגבי התיאבון שלא מאפשר כביכול לשמור על משקל נמוך יותר?

 

[PantherettePitz]

זה לא סותר

את שואלת את זה כאילו העובדה שיש אנשים ששומרים על המשקל שלהם אחרי דיאטה סותרת את העובדה שרוב האנשים *לא* שומרים על המשקל שלהם לאחר דיאטה. יש אנשים שמצליחים להתגבר על הדחפים האלה, באותה מידה שיש אנשים שיכולים לעבור טיפול שיניים בלי הרדמה מקומית אבל רוב האנשים לא יוכלו לעשות את זה. יש גם אנשים אחרי פציעות גב קשות שמצליחים לחזור ללכת, אבל בפציעות הקשות ביותר מדובר בעד 5% מהאנשים ולא הייתי ממליצה על זה לאף-אחד על סמך האחוזים האלה.
&nbsp
כן - יש אנשים שמסוגלים להתמודד עם תחושת רעב לאורך זמן, או אנשים שמסוגלים להתמיד בתזונה מחמירה שבה הם שבעים יותר (למשל - תזונה דלת פחמימות שבה קל יותר לשמור על שובע באופן יחסי). יש גם המון אנשים שלא מסוגלים לזה, והם מהווים את הרוב המוחלט. זה נכון שבניתוחים (אגב, רק שרוול ומעקף - ניתוח טבעת נחשב לא מוצלח מבחינת ההשפעה שלו על תיאבון) כנראה שחלק מהמנגנון שגורם לכך שאחוזי ההצלחה בשמירה על הירידה במשקל גבוהים יותר הוא ההשפעה על מנגנוני רעב ושובע (ובתוך זה גם על מנגנון שמשותף לוויסות רעב ולהפרשת אינסולין והרגישות אליו). זה נכון וזה עדיין לא אומר שאפשר לצפות מכל מי שלא מצליח בדיאטה לעבור ניתוח, וכרגע אין עדיין פיתרון אחר (מה גם שהמנגנונים שמדברים עליהם בהקשר של ניתוח הם משוערים בלבד - את חלקם יחסית קשה להסביר).
אני חייבת להודות שאני לא כ"כ מבינה מה קורה בדיון הזה. את מתנגדת לטענה שרוב האנשים לא מצליחים לרדת במשקל ולשמור על המשקל שלהם בהמשך? לא ברור לי על מה את מתווכחת איתי.

 

[צלמת טבע]

ומה אם ההנחה הבסיסית שלך שגויה?

כלומר שאותם 5% מהאנשים מצליחים לשמור בלי תחושת רעב?

ה"אכילה האינטואיטיבית" שאומרת שלכל גוף יש את המשקל שאיתו הוא מרגיש נוח, באכילה סבירה - כלומר הם עוברים לאכול בריא יותר, ומקשיבים לתחושות של הגוף לגבי רעב ושובע. התנאי האחרון נובע מכך שבדיאטות ובתקופות של "התאוששות" מדיאטות, איבדנו את הקשר בין אכילה לשובע - כלומר בחרנו בדיאטות שבהן היינו רעבים, ובתקופות שבהן "נשבר" לנו מדיאטות אנחנו אוכלים בבולמוסים גם אחרי שאנחנו כבר לא רעבים, ויוצאים מהארוחה מפוצצים מידי. לכן כביכול אין אוכל אסור, אבל יש עידוד לאכילה בריאה יותר - ובכל מקרה מותר לאכול עד שמרגישים שובע, אבל שובע לא מעיק אלא נעים.

למשל זה יכול להיות מצב שבו אני אוהבת נניח פסטה - אז הדיאטה אני אמנע כי "פסטה זה משמין", ואז כשאני כבר לא אוכל יותר, אני אשבר מהדיאטה, אעשה לעצמי קערה ענקית של רביולי בטטות ברוטב שמנת ואקרים אותה בגבינה עם 30% - 40% שומן, ואוכל עד שאני ארגיש שאני מתפוצצת. לעומת זאת, באכילה אינטואיטיבית אני ארשה לעצמי פסטה, אבל נניח פסטה רגילה במקום רביולי וגם מקמח מלא. אני אשתמש בכוס אחת של פסטה, ואשים אותה ברוטב שמבוסס על הרבה ירקות, כך שיהיה לי עדיין נפח גדול אבל בפחות קלוריות - ועם גורמים שיגרמו לי להרגיש שבעה יותר אחרי הארוחה (הרבה ירקות, פסטה מקמח מלא), ואם ארצה להקרים אותה אשתמש בפרוסה אחת של גבינה צהובה של 9% או 5%. עדיין תצא לי ארוחה גדולה ומשביעה כך שלא אהיה רעבה (ומנה כזו בצהרים יכולה להשביע אותי עד הערב, מניסיון, גם במהלך דיאטות), ועדיין אחסוך בהרבה קלוריות. יש לי כמובן עוד דוגמאות שאני יכולה להביא מניסיוני האישי (למשל שאותי משביעהדייסה שמבוססת על שיבולת שועל יותר מאשר דגני בוקר למשל). בנוסף, במקביל ל"חסכון" הזה אני יכולה להתחיל לבצע פעילות גופנית כדי להגדיל את הפער הקלורי בלי לגרוע יותר אוכל מהתפריט - ואם הפעילות תעשה אותי רעבה אני יכולה לתכנן אותה בדיוק לפני ארוחה גדולה.

דרך החיים הזו לא מובילה כמובן להרזיה בלי הגבלה. בהרבה מקרים, למשל עבור מישהו שהתחיל את ההרזיה ב BMI של 545 - 50 למשל, היא יכולה להסתיים ב BMI של 30 - 32 ולא בכזה של 18.5 - 19 (הטוח התחתון של ה BMI הבריא), אבל ירידה כזו מוכחת כמשפרת מחלות שקשורות באורח חיים לא בריא.

ואם מותר להיות כנה איתך, הנקודה של הדיון הזה היא בך שיש לי רושם שהידע שלך על דיאטות לא נובע מניסיון אישי, אלא רק ידע תיאורטי ממה שאת לומדת בביה"ס לרפואה, ולכן לא ממש מדייקת במה הסיבות לכשלון או הצלחה של דיאטות.

 

[PantherettePitz]

אני חייבת לומר

שזה נראה לי ויכוח לשם הוויכוח.
&nbsp
אני מכירה את הקונספט של מה שקראת לו ״אכילה אינטואיטיבית״, יש לו הרבה שמות שונים בהתאם לאדם שהרגיש שעלה על השיטה שבה פשוט לא נגרום לחסכים פסיכולוגיים ואז הכל יהיה בסדר, ואז מיתג אותו לפי ראות עיניו. יותר מזה, אני זוכרת שגם בפעמים שבהן הקונספט הזה עלה לדיון (בדרך-כלל במסגרת דיונים על איילת קלטר) מיהרת להביע הרבה הסתייגויות כלפי השיטה והתמיכה בה, בדר״כ באופן שסותר את מה שאת כותבת עכשיו. יכול להיות שזו תוצאה של שינוי שעבר עלייך באופן אישי, אבל אם לא, אני לא יכולה שלא להרגיש שהדיון הוא לא בשם עמדה מגובשת שיש לך אלא הרצון להתווכח עם מישהו.
&nbsp
בכל מקרה, זו גישה שאמנם יש לה בסיס עבור חלק מהאנשים אבל יש לה גם הרבה מגבלות והיא לא יכולה להסביר הכל. היא מזכירה לי לפעמים שיטות שונות לגמילה שטוענות ש״הכל בראש״, כשמוכח באופן די מוחלט שמה שנקרא ״התמכרות פסיכולוגית״ הוא עניין ביולוגי לכל דבר וההפרדה ביניהם לא רלוונטית. כן - עבור חלק מהאנשים (אבל לא כולם) יש לעצם ההימנעות ממאכלים אהובים אפקט פסיכולוגי חזק שיגרום להם לפיצוי עם התרה של המגבלות שהדיאטה הציבה. אבל להפריד בין ההסבר הזה לבין מה שקורה בגוף ןבמוח מבחינה ביולוגית זה בלתי-אפשרי ואולי גם די מיותר.
הגישה שאומרת שמה שמכשיל דיאטה הוא אי-ההקשבה למנגנוני רעב ושובע אולי צודקת בכך שהרבה דיאטות מחנכות להתנהגות שונה מאוד מהביולוגיה, אבל גם מתעלמת מהעובדה שההשמנה בעצמה נובעת בחלקה מכך שהמנגנונים שלנו מפגרים הרבה מאחורי ההתקדמות של החברה כי אבולוציה זה משהו שקורה לאורך אלפי ומיליוני שנים ותרבות שפע יש רק בחלק מהעולם ורק 100 שנה בערך.
בסופו של דבר, גם הגישה שאת מציגה יוצאת מנקודת הנחה שאדם שמן (או שמן מעבר לנקודה מסוימת) רק כי הוא אוכל מעבר לנקודת השובע שלו, או כי יש לו Setpoint של שובע מעבר למה שרצוי, ויוצאת מנקודת הנחה שאפשר ללמוד לאכול רק עד שאנחנו שבעים או ליצור Setpoint חדש. מעבר לשיפוטיות שיש גם כאן, בשני המקרים יש בעיה (האחת - מחקרים מוצאים שאכילה מעבר לשובע מסוים היא לא עיוות של הביולוגיה אלא מה שרובנו מתוכנתים לעשות בשם ההישרדות; השנייה - כמו שאמרתי, המחקר מראה שעבור רוב האנשים אין באמת יכולת לשנות את ה-Setpoint של רעב ושובע).
&nbsp
לגבי אותם 5% שכן, אני אגיד את זה שוב: 5% זה מספר שאין טעם לפרק אותו אם רוצים להבין מה נכון באופן כללי לגבי הנטיות ההתנהגותיות-ביולוגיות שלנו. זה לא אומר שכל אחד מתוך ה-5% האלה לא מביא סיפור אישי משלו, אבל אם אני רוצה לומר משהו על הסיכוי שלך או שלי או של מישהו אחר לעשות מה שהוא עשה אני לא יכולה להסתמך על זה. גם במחקרים שאני מתארת לך לא הגיעו כל האנשים וכאיש אחד נתנו את אותה תשובה (כי אז לא היה שום צורך במחקר). גם שם, היה אחוז קטן שהיה יותר רעב מאחרים ואחוז קטן שהיה פחות רעב מאחרים. אם אני רוצה, אני יכולה לקחת את האחוז הזה ולעשות עליו מחקר המשך בתקווה למצוא את ההבדל בינם לבין הממוצע (זו אחת הדרכים שבה נמצאו כמה מוטציות גנטיות שגורמות להשמנה, אגב); אבל אני לא יכולה להסתכל על ה-5% האלה ולומר ׳הא, כולם טועים ודווקא אין בעיה של תחושת רעב בעקבות דיאטה ופשוט צריך להיות כמו האנשים האלה׳ כי זה יהיה מגוחך. בעולם שבו מבינים יותר ויותר שההבדלים בינינו כמעט תמיד מושפעים גם מהגנטיקה השונה, כשמוצאים קבוצת אוכלוסייה ששונה ממה שהרוב עושים ההנחה הסבירה ביותר היא שמשהו בהם מאפשר להם להיות שונים ולא שכל השאר פשוט עשו משהו לא נכון (במיוחד כשמדובר במחקר קליני שבו יש הפרדה לקבוצות שבתוכן כולם עושים אותו דבר).
&nbsp
לגבי הניסיון האישי שלי עם דיאטה: כמו שכבר כתבתי פה, נכון להיום אני רזה ולא צריכה או רוצה לרדת במשקל. זה לא אומר שאני לא מכירה את הנושא באופן אישי, מהרבה זוויות שאולי זה לא המקום לפרט לגביהן כי הן נוגעות גם לאחרים שלא נמצאים פה. בלי קשר לזה, ניסיון אישי הוא רלוונטי לדברים מסוימים ומאוד לא רלוונטי לאחרים. דיאטות נופלות בקטגוריה השנייה כי היכולת לקבוע מה סיכויי ההצלחה או שיעור הסיכון של דיאטה או הליך על סמך ניסיון אישי היא מאוד מוגבלת. לדוגמה: המחקר מראה שהדיאטה שבה הכי קל לשמור על התוצאה היא דיאטה עשירה בחלבונים ודלה בפחמימות. נניח שאני רופאה שדווקא שומרת על משקל נמוך בעזרת דיאטה עתירת פחמימות ודלה בשומן; האם כשמטופל ישאל אותי מה הדיאטה שבה הכי סביר שיצליח להתמיד אני צריכה לענות לו על סמך ניסיון אישי או על סמך מה שאני יודעת שנכון לרוב האנשים? תמיד חשוב אמנם לומר ש״מתאים לרוב האנשים״ זה לא ״מתאים ל*כל* האנשים״, אבל אין שום ערך לעובדה שתחום ספציפי הוא זה שבו אני אישית לא נמצאת בנורמה - זה לא הופך את הנורמה לפחות נכונה עבור הכלל או את החריגה הספציפית שלי ליותר נכונה עבור הכלל.