מי שהכי מכשיל נשים כיום, הן הנשים עצמן

מי שהכי מכשיל נשים כיום, הן הנשים עצמן

מצרף 2 טורים שכתבה בYNET מנכ"ל "BossProblem - הפורטל להצלחה בעבודה", יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית.
 
וואו. עכשיו באמת התרגזתי לקרוא ...

הרי גם

יש בעיה עם גברים עד גיל 45,
(חופף בערך לגיל הפוריות אצל נשים, לא ?) כי הם יוצאים לרוב למילואים, חודש בשנה ולפעמים גם יותר, ואין חצי שנה זמן להיערך מראש למחליף.
(בחישוב מצטבר של חופשות הלידה שלי - ויש לי תשעה ילדים - מול תקופות המילואים של אביהם באותו פרק זמן, הוא מנצח בהליכה).

ובכלל,
יש בעיה עם הורים לילדים קטנים,
כי ימי מחלה / טיולים / ימי הורים וכד' מתחלקים בין שני ההורים.
זה שהוא לא יולד אותם בפועל לא מעניק למעסיק שלו חסינות מימי מחלת ילד פתאומיים ולא צפויים.

ומצד שני ...
מצטטת את התובנה של המעסיק הראשון שלי, שקיבל אותי לעבודה עם שתיים פיצפונות וקיבל בשמחה כל הריון נוסף, למרות אי הנוחות שנוצרה במשרד בגללי :
יש יתרון בעבודה להורים.
למה ?
כי יש להם אחריות לפרנס את הילדים, ומכאן הרבה יותר מחוייבות לעבודה.
הם לא עובדים חצי שנה, עושים כסף ונעלמים, טסים לטיול סביב העולם ...

ויותר מזה - יש יתרון לנשים בגיל הפוריות, או במילותיו - לאימהות לילדים.
למה ?
כי ההורות מקנה, בנוסף לאחריות ולמחוייבות, גם את היכולת למולטי-טסקינג.
לחלוקת זמן וקשב הרבה יותר יעילה, לניצול טוב יותר של שעות העבודה המוגדרות מראש.
הורים לילדים (ולא רק אימהות) שצריכים לצאת בזמן כדי לאסוף את הילדים, לרוב גם לא "מתמרחים" בעבודה.
הם לא עובדים עד שעות מאוחרות מדי יום, שעות שעולות לא מעט למעסיק, והתפוקה שלהם כמעט תמיד שווה לזו של הצעירים חסרי המחוייבות שעובדים בקצב משלהם, ומתחילים להניע רק לקראת אחה"צ ...

זכיתי לעבוד אצל אדם שרואה כך את המציאות, שלא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים.
את הביטחון שלי ביכולתי להיות "אמא עובדת" רכשתי בשנים הארוכות שעבדתי במחיצתו, ומבחינתי - "אמא עובדת" זה תואר שהוא יותר מאשר "עובדת", הוא מוסיף לי נקודות זכות ומתאר את יכולותי הנוספות.
 
זו ראיה מיזוגנית משהו, אבל שיהיה לה לבריאות

ראיתי בכתבות האלו שימוש רב במילה "אילו": אילו חלוקת הנטל היתה שיוויונית, אילו נשים לא היו חושבות מראש שהן צריכות ללהטט גם בין הבית ובין הילדים, אילו נשים היו כנות עם המעסיקים המעסיקים היו הופכים להיות בעד העסקת נשים...
הרבה הנחות נורא נורא יפות.

מה שיפה בלוגיקה הוא שאפשר להגיע להמון מסקנות נהדרות אם מניחים את הנחות היסוד המתאימות.
מה שמבאס בלוגיקה הוא שכשהנחות היסוד לא מתאימות למציאות, גם המסקנות לא מתאימות למציאות.

אם מסתכלים על המציאות של שוק העבודה רואים דפוסים רחבי היקף. הנטייה לשייך דפוסים חברתיים שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם במשך מיליוני פעמים (כי לאנשים רבים יש יותר ממשרה אחת בימי חייהם ויותר מילד אחד), ואז לשייך אותם להתנהגות של הפרט הבודד היא כשל בהבנת תופעות סוציולוגיות, ולכל הפחות מפתיע אותי שמישהי שמתהדרת בתואר בפסיכולוגיה חברתית תכתוב משהו שכזה.

עם חלק מהדברים שהיא כותבת אני בפירוש מסכימה: משכורת האישה לא אמורה לכסות את משכורת המטפלת, זו ראיה כלכלית שגויה, כי היא לא לוקחת בחשבון את הערך בהמשכיות תעסוקה, את צבירת הזכויות הסוציאליות ואת ההגנה שמעניקה משכורת נוספת למשק בית כאשר נתקלים במשבר כלכלי (בדמות פיטורין או הוצאות גדולות מפתיעות).

אבל שורת הסיכום שלך, על כך שמי שמכשיל נשים הוא נשים עצמן, היא שורת סיכום די אומללה, כי היא מתעלמת מהעובדה שזה לא "נשים" נגד "גברים" ואפילו לא "נשים" נגד "מעסיקים".
היא דורגת על הרעיון הבסיסי שרובנו רוצים בסופו של דבר דברים די דומים:
חיים מאושרים, זוגיות מוצלחת, בטחון כלכלי, משפחה אוהבת, סיפוק אישי, מדינה שמעניקה חיים טובים.
להשיג את כל הדברים האלו ביחד זה קשה, קשה מאוד.
אבל זה בטח לא ייפתר עם אמרות זולות.
 
רק הערה: פסיכולוגיה וסוציולוגיה די מנוגדות

לפחות בנקודות המוצא שלהן. בהגדרה פסיכולוגיה מסתכלת על האדם כאינדיבידואל ומתעלמת מההבניות והאילוצים שהפכו אותו למה שהוא. "השלום מתחיל בתוכי" הוא דוגמא קיצונית לגישה הזאת. פסיכולוגיה חברתית רק עושה אותו דבר בהקשר של ההתנהגות של אדם בחברה, היא לא יוצאת מנקודת הנחה של הסוציולוגיה, שהאדם הוא במידה רבה תוצאה של החברה שבה הוא גדל.
 
זו הערה טובה, אם כי כיוונתי למשהו קצת שונה:

הנקודה שאת מאירה היא המחלוקת בין הפסיכולוגיה לסוציולוגיה בשאלה על טיב מעשיו של אדם:
אם פסיכולוגיה מסתגלת על מה סמהות של הפרט גורמת לו לנהוג כפי שהוא נוהג, הסוציולוגיה תסתכל על ההקשר החברתי שהבנה את מחשבותיו ומעשיו.
וזה סביר, רק שהנקודה שאני מציינת היא קצת שונה:

בואי נניח שאנחנו מסתכלים על שרה. שרה ובעלה מנסים שניהם לעמוד באילוצים שעומדים בפניהם. בין היתר, שרה בוחרת בחירות מסויימות בתגובה לאילוצי שוק העבודה.
עכשיו, בוודאי, אפשר להתדיין, האם שרה בוחרת כך כי היא מגיעה מרקע מסויים, או שהיא בוחרת ככה בגלל ההבניות הפסיכולוגיות שלה.
אבל עכשיו בואי ניקח צעד אחורה. נסתכל על השכנות של שרה. על הנשים שגרות ברחובות הסמוכים והרחוקים.
על הנשים שגרות בערים סמוכות. על הנשים שגרות בערים אחרות לגמרי במדינה.
ונבחין בהשתאות, שדפוסים שונים צצים ועולים בקרב הבחירות של רבות מהנשים האלו.
מהפרספקטיבה הזו, להתבונן על הבחירות הספציפיות של שרה במנותק מהתנאים החברתיים הכוללים זה, לטעמי, מפספס את הנקודה בקילומטרים.

את הרי באקדמיה נכון?
אז אמנם לא מחוויה אישית, אבל אני קוראת את אותם הפורומים (
) ויש ממכרי שזהו עולמם התעסוקתי, כך שבכל זאת:
זה לא רק שדוקטורנטית אחת בוחרת, אם כבר ללדת, לעשות זאת במהלך הדוקטורט, ולא מיד אחריו.
כי המציאות היא שבתחרות לקבלות משרה, היא תשפט בעיקר על הפרסומים שלה אחרי הדוקטורט, ותקופת הזמן של עבודות הפוסט דוקטורט היא קריטית בשביל לייצר תפוקה.
אז זה לא שרק שרה, בגלל ההבניות הפסיכולוגיות או הסוציולוגיות שיצרו את האדם שהיא בוחרת כך, אלא הרבה דוקטורנטיות ששואפות לקריירה אקדמית.
הן עושות זאת בגלל האילוצים שמטילה הסיטואציה.

אם אשה היום רוצה עבודה רווחית בתפקיד מקצועי גמו של גבר, לרוב זה יבוא עם הדרישות המקבילות: יום שנגמר אי שם בין שש לשמונה. אז אם גם הבעל וגם האישה לגמרי שיוויוניים, מישהו צריך להיות עם הילדים בזמן שכולם עובדים, לא?
רוב האנשים בישראל מעדיפים שהילדים יהיו קצת יותר עם אחד ההורים. זה אורמ שאחד ההורים צריך לעבוד פחות. זה אומר שהמשרה תהיה פחות רווחית, ועם אופק קידום מוגבל.
זו הסיטואציה. להתעלם ממנה ולומר, ואני שואלת את ההקצנה שלך לדברי הכותבת "השלום מתחיל בתוכי" ולהתעלם מהאילוצים מסביב, כאמור, לא באמת מציע פתרון לטעמי.
 
מסכימה איתך לחלוטין

ההערה שלי היתה רק לגבי הציפיה שפסיכולוגית תהיה בהכרח מודעת להסתכלות הכוללת הזאת.
 
למעלה