מכתב גלוי לאילן
אילן. לא הכרתי אותך. לא ידעתי עלייך כלום. למעשה, את השם שלך שמעתי פעם ראשונה יום לפני השיגור עצמו. את השיגור הקלטתי בטייפ-המנהלים שלי. לא יודעת למה. חשבתי שזה רגע היסטורי. הזלתי דמעה. עלייך. על אדם שלא הכרתי, ובכל זאת מישהו שהפך לסמל מאוד גדול עבורי ועבור הרבה מאוד אנשים. הדמעה של השיגור הייתה דמעת שמחה. בחיים לא חשבתי שהיא תהפוך לדמעה עצובה. אני עדיין זוכרת איך חישבתי שעכשיו אתה כבר שלוש שעות בחללית... ועכשיו ארבע... ואיך שאתה בטח יושב לך מבסוט עם חיוך ענקי מרוח על הפנים. אני עוד זוכרת איך בשעור הפרטי שלי בלשון אני והמורה שלי דיברנו על זה שאתה אי שם ביקום בתוך חללית ועל איך שאף אחת מאיתנו לא רוצה להתחלף איתך בגלל הפחד. ואני זוכרת איך אמרתי לאבא שלי, שאני ממש שמחה שהוא לא טס לחלל. לא שהוא היה מועמד, אבל הוא כן היה טייס בעברו והוא אמר שזה החלום הכי פרוע שלו. לפי דעתו זו פיסגת השאיפות-שיא השיאים שאליו יכול להגיע האדם המודרני. ואני זוכרת איך המורה שלי להסטוריה דיברה איתנו על זה שכל הביג דיל שעשו מהשיגור של הקולומביה זה בעצם אסקפיזם. היא אמרה שהעם שלנו צריך מפלט מהמציאות הרודפת והאומללה שלנו- ושנקודת האור היחידה שלנו במצב הזה היא אתה. אתה אילן. ובאמת היית. והגיע לך שיעשו ממך כזה סיפור. אתה באמת היית ביג דיל. אני לא אשכח את זה. אני גם יודעת לספר לך אילן, שבהמשך שכחתי ממך ומהחללית לחלוטין למשך השבועיים הבאים לפחות. ואני באמת לא אשכח את יום שבת ההוא. ישבתי לי מול המחשב שלווה לחלוטין. מנותקת. עשיתי עבודה באנגלית והייתי בשוונג אז המשכתי. בסביבות שעה ארבע ורבע התקשרתי לחברה שלי כדי לשאול אותה משהו על העבודה. אני עוד זוכרת איך היא אמרה לי "דרך אגב, שמעת שהאסטרונאוט שלנו התפוצץ בחלל?" חשבתי שהיא צינית. הייתי בטוחה שהיא עובדת עליי. אמרתי לה "כן בטח..." והיא נשבעה לי שהיא רצינית לגמרי. האסטרונאוט שלנו היא קראה לך. לא אילן, אלא "האסטרונאוט שלנו". צמד מילים שמתאר בול את המעמד שלך מול העם הישראלי. שלנו. הגאווה שלנו. הלאומיות שלנו. ובאמת הלכתי ובדקתי. והדמעה של האושר הפכה לדמעה של עצב. ולא האמנתי אילן. במשך כל השבוע שאחרי לא האמנתי שזה אשכרה קורה. שזה לא חלום. שככה זה. שאתה לא תחזור הביתה. בבוקר שלמחרת, בהסעה לבית הספר, הנהג שם כהרגלו את "בוקר טוב ישראל-החדשות הראשונות של הבוקר". אני אף פעם לא אשכח את השקט ששרר בזמן שמיכה פרידמן דיבר על התפוצצות החללית. ואז אילן, הגיע השלב שבו התוודעתי אני, ושאר עם ישראל אל המשפחה שלך. אני זוכרת שראיתי קודם כל את רונה אחרי השיגור. עם חיוך ענקי. עם גאווה בלב ומכתבים ביד. מכתבים לאסף לטל ליפתח ולנועה הקטנה. ואחר כך, littel by littel התחלתי להכיר גם את הילדים עצמם. אני אומרת "להכיר" כאילו שאני באמת מכירה אותם. אני מתכוונת להיכרות תקשורתית כזאת. ואני עוד זוכרת כמה התפלאתי לשמוע שאני מתקשרת להכל בדרך מוזרה. התפלאתי לשמוע שתיקבר דווקא כאן. קרוב אליי. והתפלאתי לשמוע שאיילת שליין היא החברה הכי טובה של רונה. ואני לא אשכח אילן, שכשראיתי בעיתון בשעור תקשורת את התמונה של דגל חה"א החרוך בכיתי. מול כל הכיתה. פשוט בכיתי. פתאום נהיית לי קרוב. פתאום זה נגע בי. משפחות חיל האוויר מבינות אחת את השניה אתה יודע. ופתאום התחלתי להיכנס אל הראש של אסף. ולהבין מה הוא מרגיש. כמה שזה ישמע מוזר. אני בטוחה שאסף חושב שאף אחד בחיים לא יבין מה הוא מרגיש. אבל אני כן מבינה. מבינה טוב מאוד. ואני גם זוכרת את היום של הלוויה. המוני שוטרים וניידות הציפו את הישוב. ההסעה עלתה במעלה הגבעה ואנחנו נצמדנו אל החלונות כדי לראות מה הולך. ראינו את האוהל המיוחד. גם ראינו את הדחפורים בבוקר יום שני. וכשחזרתי הביתה, החלטתי ללכת ולחלוק לך כבוד אחרון. ידענו שלא יכניסו אותנו. אבל בכל זאת באנו. באנו כדי לעמוד עם ראש מורכן מול השיירה. לתמוך. וככה עשינו. לבשתי שחור. וראיתי את הארון שלך אילן. והעיניים שלי נשארו יבשות כי הגעתי לשלב של ההשלמה. והארון היה קרוב אליי. היו שם הרבה אנשים מהישוב. כולם באו רק כדי לכבד וללכת. ובתוך כל זה, לא הפסקתי לחשוב על אסף. על איך הוא בא כדי להספיד את אבא. לקרוא עליו קדיש. על אחד האנשים האהובים עליו ביותר. ואיך הוא נתלש ממציאות אחת ומתעתק לשניה ואז שוב נתלש. ועל הקונפליקט של מה עדיף- להשאיר מאחור את החברים, או את הקבר של אבא. שנה הבאה הוא ילמד פה. באחד מבתי הספר בעמק. אולי יצא לי לפגוש אותו. אבל אני יודעת שאני אף פעם לא אוכל להגיד לו את כל מה שאני מרגישה ככה באופן גלוי. מחר אילן, אני באה לבקר אותך. בטח קיבלת את הנוף הכי יפה. מקדימה- מול העמק. מול השדה עם הגל והעץ היחיד. והמאגר של נהלל. והאלות הנדירות האלה. וקרוב אל הסלע שלכם ושל משפחת שליין. מחר אילן, אני אניח על הקבר שלח פרח ומכתב. ולפני שאני אעשה את זה, רק רציתי לדבר איתך אילן- באופן הכי פתוח וגלוי שאני יכולה. ולספר לך את כל מה שעבר עליי. אפילו שמעולם לא הכרתי אותך.
אילן. לא הכרתי אותך. לא ידעתי עלייך כלום. למעשה, את השם שלך שמעתי פעם ראשונה יום לפני השיגור עצמו. את השיגור הקלטתי בטייפ-המנהלים שלי. לא יודעת למה. חשבתי שזה רגע היסטורי. הזלתי דמעה. עלייך. על אדם שלא הכרתי, ובכל זאת מישהו שהפך לסמל מאוד גדול עבורי ועבור הרבה מאוד אנשים. הדמעה של השיגור הייתה דמעת שמחה. בחיים לא חשבתי שהיא תהפוך לדמעה עצובה. אני עדיין זוכרת איך חישבתי שעכשיו אתה כבר שלוש שעות בחללית... ועכשיו ארבע... ואיך שאתה בטח יושב לך מבסוט עם חיוך ענקי מרוח על הפנים. אני עוד זוכרת איך בשעור הפרטי שלי בלשון אני והמורה שלי דיברנו על זה שאתה אי שם ביקום בתוך חללית ועל איך שאף אחת מאיתנו לא רוצה להתחלף איתך בגלל הפחד. ואני זוכרת איך אמרתי לאבא שלי, שאני ממש שמחה שהוא לא טס לחלל. לא שהוא היה מועמד, אבל הוא כן היה טייס בעברו והוא אמר שזה החלום הכי פרוע שלו. לפי דעתו זו פיסגת השאיפות-שיא השיאים שאליו יכול להגיע האדם המודרני. ואני זוכרת איך המורה שלי להסטוריה דיברה איתנו על זה שכל הביג דיל שעשו מהשיגור של הקולומביה זה בעצם אסקפיזם. היא אמרה שהעם שלנו צריך מפלט מהמציאות הרודפת והאומללה שלנו- ושנקודת האור היחידה שלנו במצב הזה היא אתה. אתה אילן. ובאמת היית. והגיע לך שיעשו ממך כזה סיפור. אתה באמת היית ביג דיל. אני לא אשכח את זה. אני גם יודעת לספר לך אילן, שבהמשך שכחתי ממך ומהחללית לחלוטין למשך השבועיים הבאים לפחות. ואני באמת לא אשכח את יום שבת ההוא. ישבתי לי מול המחשב שלווה לחלוטין. מנותקת. עשיתי עבודה באנגלית והייתי בשוונג אז המשכתי. בסביבות שעה ארבע ורבע התקשרתי לחברה שלי כדי לשאול אותה משהו על העבודה. אני עוד זוכרת איך היא אמרה לי "דרך אגב, שמעת שהאסטרונאוט שלנו התפוצץ בחלל?" חשבתי שהיא צינית. הייתי בטוחה שהיא עובדת עליי. אמרתי לה "כן בטח..." והיא נשבעה לי שהיא רצינית לגמרי. האסטרונאוט שלנו היא קראה לך. לא אילן, אלא "האסטרונאוט שלנו". צמד מילים שמתאר בול את המעמד שלך מול העם הישראלי. שלנו. הגאווה שלנו. הלאומיות שלנו. ובאמת הלכתי ובדקתי. והדמעה של האושר הפכה לדמעה של עצב. ולא האמנתי אילן. במשך כל השבוע שאחרי לא האמנתי שזה אשכרה קורה. שזה לא חלום. שככה זה. שאתה לא תחזור הביתה. בבוקר שלמחרת, בהסעה לבית הספר, הנהג שם כהרגלו את "בוקר טוב ישראל-החדשות הראשונות של הבוקר". אני אף פעם לא אשכח את השקט ששרר בזמן שמיכה פרידמן דיבר על התפוצצות החללית. ואז אילן, הגיע השלב שבו התוודעתי אני, ושאר עם ישראל אל המשפחה שלך. אני זוכרת שראיתי קודם כל את רונה אחרי השיגור. עם חיוך ענקי. עם גאווה בלב ומכתבים ביד. מכתבים לאסף לטל ליפתח ולנועה הקטנה. ואחר כך, littel by littel התחלתי להכיר גם את הילדים עצמם. אני אומרת "להכיר" כאילו שאני באמת מכירה אותם. אני מתכוונת להיכרות תקשורתית כזאת. ואני עוד זוכרת כמה התפלאתי לשמוע שאני מתקשרת להכל בדרך מוזרה. התפלאתי לשמוע שתיקבר דווקא כאן. קרוב אליי. והתפלאתי לשמוע שאיילת שליין היא החברה הכי טובה של רונה. ואני לא אשכח אילן, שכשראיתי בעיתון בשעור תקשורת את התמונה של דגל חה"א החרוך בכיתי. מול כל הכיתה. פשוט בכיתי. פתאום נהיית לי קרוב. פתאום זה נגע בי. משפחות חיל האוויר מבינות אחת את השניה אתה יודע. ופתאום התחלתי להיכנס אל הראש של אסף. ולהבין מה הוא מרגיש. כמה שזה ישמע מוזר. אני בטוחה שאסף חושב שאף אחד בחיים לא יבין מה הוא מרגיש. אבל אני כן מבינה. מבינה טוב מאוד. ואני גם זוכרת את היום של הלוויה. המוני שוטרים וניידות הציפו את הישוב. ההסעה עלתה במעלה הגבעה ואנחנו נצמדנו אל החלונות כדי לראות מה הולך. ראינו את האוהל המיוחד. גם ראינו את הדחפורים בבוקר יום שני. וכשחזרתי הביתה, החלטתי ללכת ולחלוק לך כבוד אחרון. ידענו שלא יכניסו אותנו. אבל בכל זאת באנו. באנו כדי לעמוד עם ראש מורכן מול השיירה. לתמוך. וככה עשינו. לבשתי שחור. וראיתי את הארון שלך אילן. והעיניים שלי נשארו יבשות כי הגעתי לשלב של ההשלמה. והארון היה קרוב אליי. היו שם הרבה אנשים מהישוב. כולם באו רק כדי לכבד וללכת. ובתוך כל זה, לא הפסקתי לחשוב על אסף. על איך הוא בא כדי להספיד את אבא. לקרוא עליו קדיש. על אחד האנשים האהובים עליו ביותר. ואיך הוא נתלש ממציאות אחת ומתעתק לשניה ואז שוב נתלש. ועל הקונפליקט של מה עדיף- להשאיר מאחור את החברים, או את הקבר של אבא. שנה הבאה הוא ילמד פה. באחד מבתי הספר בעמק. אולי יצא לי לפגוש אותו. אבל אני יודעת שאני אף פעם לא אוכל להגיד לו את כל מה שאני מרגישה ככה באופן גלוי. מחר אילן, אני באה לבקר אותך. בטח קיבלת את הנוף הכי יפה. מקדימה- מול העמק. מול השדה עם הגל והעץ היחיד. והמאגר של נהלל. והאלות הנדירות האלה. וקרוב אל הסלע שלכם ושל משפחת שליין. מחר אילן, אני אניח על הקבר שלח פרח ומכתב. ולפני שאני אעשה את זה, רק רציתי לדבר איתך אילן- באופן הכי פתוח וגלוי שאני יכולה. ולספר לך את כל מה שעבר עליי. אפילו שמעולם לא הכרתי אותך.
