TheLoneWolf
New member
מלאכית
כל מה שאני רוצה עכשיו זה לצאת החוצה לגשם המפתיע הזה שהחליט לבוא אחרי יום שרבי בהחלט, לקחת נשימה ארוכה מהאוויר הנקי ולהדליק לי סיגריה. אולי הניקוטין יצליח להרוג את רעידות הדיכאון שעוברות לי בגוף. שוב אותה תחושה מאיימת לדבוק בי, כנראה שאחרי הכל לא למדתי מטעויות. כמה שאני שונא לטעות. בחור מאוד מוכשר קרא להן מלאכיות, אני יכול להבין אותו, אין הגדרה טובה יותר. זה בעצם הסיפור על המלאכית שלי, המלאכית החדשה שלי, אותה פגשתי לגמרי במקרה. קלטתי אותה בשנייה שהתחלתי לדבר, ישבה שם בקהל מוסתרת מאחורי כמה ראשים, מה שלא הפריע לי למצוא מקום לעמוד כך שאוכל ליצור איתה קשר עין. מה שמשך אותי בעיקר היה החיוך שלה והמבט המרותק. כבר תכננתי איך בסוף ההרצאה שלי אני ניגש אליה, החלטה של רגע. תכננתי הכל. כרגיל תכניות לא תלויות רק בי והיא נעלמה לי, בדיוק כמו שיאה למלאכית. משם המשכתי בטבעיות רגילה לפאב הייתי חייב לחלוק את ה"מפגש" הזה עם חברים. ליטר בירה ותוספת של ויסקי ושכחתי מזה, היא נעלמה, היא גם ככה בקרוב תטוס ותעלם לגמרי, אולי יותר טוב ככה. יומיים עברו ופלאי הטכנולוגיה הביאו אותה אלי, קיבלתי ממנה מייל, משם המשכנו לשיחה אינטרנטית. הפעם הטכנולוגיה עמדה לצידי. היא התגלתה כטיפוס מיוחד, מהסוג שאני נוטה להתחבר אליהן, צחקנית, דעתנית, שלא נשכח יפה. נסחפנו בשיחות על החיים, אהבה, לימודים, כל דבר אפרי - וכמובן הטיול, נושף לו כל הזמן בעורף. אחרי כמה ימים היא הזמינה אותי לבקר אותה בעבודה, לשתות משהו, באדישות מכוונת אמרתי לה שאולי אבוא בידיעה שאני בטוח אגיע. הבירה הייתה חרא אבל זה לא עניין אותי, פשוט שמחתי לראות אותה. היחסים בינינו הפכו לשגרה, מנצלים אחת את השני ולהיפך להפסקות קצרות/ארוכות מהעיסוקים שלנו. היא נראתה לי בלתי מושגת, מה שגרם לי לרצות אותה אפילו עוד יותר, ולא הפריעה לי העובדה שהיא חזרה וציינה שהיא לא מחפשת קשר ומעורבות רגשית. כך עם הזמן הפכנו ל"ידידים", או כמו שהיא הגדירה אותי, חבר טוב. כאן הטעות שלי. שוב זה התחיל, הפרפרים שכבר מזמן שכחתי את שיטות התמרון שלהם בבטן שלי. חזרה אותה תחושה שגורמת לי לרצות לדבר איתה כל פעם שמשהו קטן ומטופש קורה לי, אותה תחושה שאני רוצה יותר ויותר לראות אותה. אותה תחושה חוזרת, בדיוק בזמן הלא נכון. היא פשוט כישפה אותי. מישהי שמבינה אותי ואני אותה, הכימיה. היא מוצאת בי מפלט ואני בה. אותה תכונה ממכרת חוזרת ומציפה אותי. אבל היא, היא לא נמצאת שם, היא ניסתה להסביר לי שהיא לא מוכנה לקשר עכשיו. אני כל כך מסכים איתה, אבל לא מצליח להתגבר על הכל מסביב, עניני הרגש זה כבר מעבר לכוחותיי. אולי כל זה בעצם אשליה כי חיפשתי לי רגש ואהבה. אני לא יודע אם מה שהיא אמרה זה כתירוץ שהיא לא רוצה או רצתה אותי בכלל, אולי גם לה יש את הפחד מלהיכנס לקשר מחייב, אני מעדיף לנסות לא לחשוב על זה. אני מעדיף להדליק לי עוד סיגריה, אולי הניקוטין ישכיח אותי מלחשוב עליה. אולי.
כל מה שאני רוצה עכשיו זה לצאת החוצה לגשם המפתיע הזה שהחליט לבוא אחרי יום שרבי בהחלט, לקחת נשימה ארוכה מהאוויר הנקי ולהדליק לי סיגריה. אולי הניקוטין יצליח להרוג את רעידות הדיכאון שעוברות לי בגוף. שוב אותה תחושה מאיימת לדבוק בי, כנראה שאחרי הכל לא למדתי מטעויות. כמה שאני שונא לטעות. בחור מאוד מוכשר קרא להן מלאכיות, אני יכול להבין אותו, אין הגדרה טובה יותר. זה בעצם הסיפור על המלאכית שלי, המלאכית החדשה שלי, אותה פגשתי לגמרי במקרה. קלטתי אותה בשנייה שהתחלתי לדבר, ישבה שם בקהל מוסתרת מאחורי כמה ראשים, מה שלא הפריע לי למצוא מקום לעמוד כך שאוכל ליצור איתה קשר עין. מה שמשך אותי בעיקר היה החיוך שלה והמבט המרותק. כבר תכננתי איך בסוף ההרצאה שלי אני ניגש אליה, החלטה של רגע. תכננתי הכל. כרגיל תכניות לא תלויות רק בי והיא נעלמה לי, בדיוק כמו שיאה למלאכית. משם המשכתי בטבעיות רגילה לפאב הייתי חייב לחלוק את ה"מפגש" הזה עם חברים. ליטר בירה ותוספת של ויסקי ושכחתי מזה, היא נעלמה, היא גם ככה בקרוב תטוס ותעלם לגמרי, אולי יותר טוב ככה. יומיים עברו ופלאי הטכנולוגיה הביאו אותה אלי, קיבלתי ממנה מייל, משם המשכנו לשיחה אינטרנטית. הפעם הטכנולוגיה עמדה לצידי. היא התגלתה כטיפוס מיוחד, מהסוג שאני נוטה להתחבר אליהן, צחקנית, דעתנית, שלא נשכח יפה. נסחפנו בשיחות על החיים, אהבה, לימודים, כל דבר אפרי - וכמובן הטיול, נושף לו כל הזמן בעורף. אחרי כמה ימים היא הזמינה אותי לבקר אותה בעבודה, לשתות משהו, באדישות מכוונת אמרתי לה שאולי אבוא בידיעה שאני בטוח אגיע. הבירה הייתה חרא אבל זה לא עניין אותי, פשוט שמחתי לראות אותה. היחסים בינינו הפכו לשגרה, מנצלים אחת את השני ולהיפך להפסקות קצרות/ארוכות מהעיסוקים שלנו. היא נראתה לי בלתי מושגת, מה שגרם לי לרצות אותה אפילו עוד יותר, ולא הפריעה לי העובדה שהיא חזרה וציינה שהיא לא מחפשת קשר ומעורבות רגשית. כך עם הזמן הפכנו ל"ידידים", או כמו שהיא הגדירה אותי, חבר טוב. כאן הטעות שלי. שוב זה התחיל, הפרפרים שכבר מזמן שכחתי את שיטות התמרון שלהם בבטן שלי. חזרה אותה תחושה שגורמת לי לרצות לדבר איתה כל פעם שמשהו קטן ומטופש קורה לי, אותה תחושה שאני רוצה יותר ויותר לראות אותה. אותה תחושה חוזרת, בדיוק בזמן הלא נכון. היא פשוט כישפה אותי. מישהי שמבינה אותי ואני אותה, הכימיה. היא מוצאת בי מפלט ואני בה. אותה תכונה ממכרת חוזרת ומציפה אותי. אבל היא, היא לא נמצאת שם, היא ניסתה להסביר לי שהיא לא מוכנה לקשר עכשיו. אני כל כך מסכים איתה, אבל לא מצליח להתגבר על הכל מסביב, עניני הרגש זה כבר מעבר לכוחותיי. אולי כל זה בעצם אשליה כי חיפשתי לי רגש ואהבה. אני לא יודע אם מה שהיא אמרה זה כתירוץ שהיא לא רוצה או רצתה אותי בכלל, אולי גם לה יש את הפחד מלהיכנס לקשר מחייב, אני מעדיף לנסות לא לחשוב על זה. אני מעדיף להדליק לי עוד סיגריה, אולי הניקוטין ישכיח אותי מלחשוב עליה. אולי.