מעלה מחדש את הדיון על עזרת הסבים לילדים בוגרים

[נושיתי האחת]

בוקר טוב. אין הרבה מה לעשות עם המידע הזה.

הבית שלך הוא לא רק שלך. הוא גם של בעלך ושניכם יחד יצרתם בית שלא בדיוק כמו שלה. כמו שכתבת, תזמיני מדי פעם בלי להעיק. ולגבי הדכאון, ממליצה שאת (והאחים/ אחיות) אם יש, תשימו לב שאין הדרדרות במצב. במידה ואתם רואים שכן יש, לעודד אותה לטפל בזה.

 

[mykal]

המידע הזה --בעיני חשוב,

להבין שזה לא את זה התירוץ,
להבין שמשהו שהיא מפרשת נגדה זה כדי להצדיק את עצמה,
היא אדם בוגר ולא טיפש, אז היא יודעת היטב ששום בית לא דומה לשום בית,
היא יודעת וגם את--שהתקופה שהיא גדלה וגידלה ילדים,
שונה מהתקופה שאת מגדלת ילדים. שאפילו הטכנולוגיות
השתנו ובהתאם לכך צרכי החיים משתנים,
שיש משתנים נוספים, של עוד דמויות בבית--שהם בעלי אופי שונה.
שהיא בעצם לבד וקיבעה דפוסים מסוימים--ואצלך הבית עוד במצב גדילה,
את לקראת לידה נוספת--וזה משנה מאוד את ההתנהלות.
דוקא הייתי מנצלת את המידע הזה כדי לומר לה--זה ממש לא נגדך,
וכמובן, לא אומרת--בחרתי לשנות דברים מסוימים--כדי להוריד את מפלס האנטי,
אלה צרכים של מציאות הבית שלי.וחבל שבמקום להנות מהשינוי הזה--
את נעלבת ובורחת.--לא יודעת אם זה ישפיע על הגישה אבל אולי יאפשר
לה לא להתכנס בעצמה ולברוח, אני הייתי חוזרת על המשפט הזה כמה וכמה פעמים.

 

[לאונידס]

ההמלצה שלי אליך לרדת מהגישה של "מגיע לי"

אמא שלך גידלה אותך עד גיל 18, אולי עד אחרי השחרור מצה"ל, זה מה שמגיע לך.
קיבלת עזרה אחרי כן? זה כבר חסד, קיבלת משהו שלא הגיע לך אבל אם היה בכייף של אמא שלך לתת - יופי.
&nbsp
עכשיו אמא שלך מסיבות שלה שלא ברורות לך ובטח לא לי כבר לא בכייף שלה לתת.
לא רק שזו זכותה, גם לך אין זכות להתרעם על כך.
בטח לא לאיים, אם אם בינך לבינך, בהתנגשות חזיתית
את עושה ילד רביעי? האחריות הטיפול בו שלך, לא של הסביבה - כולל האמא.
&nbsp
בגדול אם תצליחי לצאת מהעמדה המתקרבנת של "מגיע לי ולא קיבלתי" נראה לי שאת יכולה לפנות לאמא, לספר לה שקשה לך ואם היא יכולה/רוצה לעזור - ובמה.
אבל לפתוח את זה רק אם את יכולה לקבל בחיוך אמיתי תשובה של "לא יכולה/רוצה לעזור".
&nbsp
זכותך כמובן גם לא לארח את האמא כשלא נוח לך.

 

[איןאריותכאלה]

אתה צודק. הקשר שלי איתה בתנועה והגיע הזמן

שאבין שאנחנו במקום חדש ולא חוזרות למקום ה'ישן'.
קשה לי להכיל את את המקום החדש הזה שלה, הנסוג-קמעה אפילו מהנכדים. היא אדם מופנם ואף פעם לא היתה הסבתא המתלהבת שנדבקת עד אינסוף ומייעצת בכל דבר או מתפוצצת מרוב אושר (כמו ההיא מהפוסט למעלה עם התמונות של הנכדה) אבל היא בהחלט שמחה בהתרחבות של המשפחה ומצאה את מקומה, שהתערער בשנה האחרונה.
הציפיה שלי שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו לא מתאימה למציאות החדשה.
ברגע שאפטר מהציפיה המציאות תיראה לי נעימה ומוצלחת - יש לי אמא אוהבת ומסורה, שאכפת לה ממני ואכפת לה מהנכדים.


בזמן האחרון אבא שלי, שהייתי אפוטרופסית שלו עשרים שנים (ההורים גרושים), נפטר. אני מאמינה שחלק מהנזקקות ותחושת ה'מגיע' נובעים מהיתמות הטריה ומהחסר שאני מחפשת איך למלא. ואי אפשר.

 

[לאונידס]

מקווה שיצליח לך

 

[מימי מייאו 1]

אולי חלק מההתנהגות של אמא שלך נובעת מזה

שאחרי שטיפלת הרבה באבא שלך "עכשיו התור שלה"?

 

[אחותו של שקספיר]

אני לא נחמדה ולא אמפטית--אז לפני שאת נכנסת לתוכן-תחשבי ....

ראשית אני לא סבתא!
והיו לי מערכות יחסים עם ההורים שלי ועם ההורים של בן זוגי
וגם גידלתי (מגדלת עדיין) משפחה עם הרבה ילדים.

ההחלטה להביא ילד רביעי או שלישי או עשירי- זו החלטה שלך, את לא יכולה לצפות לסיוע של אמך אלא לשותפות ועזרה של בן זוגך.

*הערת ביניים
את מתארת כל מיני ציפיות (הילדה עלתה לא' והיא לא הלכה לראות את הכיתות) בחיים לא הייתי חושבת שבתור סבתא אעשה זאת- בשביל זה יש הורים.
אם וכאשר אהיה סבתא אני מניחה (רק מניחה, לא יודעת) שאתמקד בתקשורת מול הנכדים (סיפור,משחק, יום כיף) ופחות בקיפול כביסה של משק הבית. אבל זו רק הערת ביניים על הפער בין הציפיות (שלך) למציאות אחרת.*

את מתארת תהליך של התבגרות/הזדקנות שלה- מחד ,והתרחקות שלה מאידך שיתכן ששני התהליכים קשורים, או נפרדים ,קשה לדעת.

היא לא רוצה להיות יותר סבתא ממה שהיא -"שעה וחצי"
זו בחירה שלה- ואת צריכה לברך על זה שיש מה שיש(וזה מה שיש)
ובעיקר להפסיק להסתכל על עצמך ממקום קורבני- ואת ה"מוסיקה" הזו אני קוראת בין השורות לאורך כל הטקסט.

ולידה מוצלחת.

 

[איןאריותכאלה]

תודה, נראה לי שתשובתי לליאונידס מתאימה גם למה שאת כתבת

 

[BrightEye]

כואב לך? כי כואב לקרוא אותך ואת הגישה שלך

אמא שלך מבוגרת ועייפה, ומה שיש לך להגיד זה להתלונן שהיא לא כמו פעם.
הציפיות שלך בשמיים (ללכת לראות את הכיתה של הילדה, למה בעצם זה מעניין אותה?), ובמקום להנות ממה שיש את מתלוננת שזה לא כמו מה שהיה.
התפקיד שלך לתווך לילדים שלך את השינוי. סבתא עייפה ולא יכולה לעשות דברים כמו פעם, אבל חשוב לבקר אותה.
הבת שלך לא רוצה לבוא אליה? כנראה שהמסר שלך עבר יופי...
אם היא תמיד היתה לא משתפת פעולה זה סיפור אחר, אבל כאן יש שינוי, ובמקום להבין אותו, את מתנהגת כמו ילדה מפונקת.

 

[איןאריותכאלה]

בהחלט קשה לי עם השינוי, זה נושא הפוסט שלי

התקווה שדברים יחזרו להיות כפי שהיו מיותרת.
אני מבינה את זה בראש, קשה לי ליישם את זה מבחינה רגשית.
מקווה שאגיע למקום של קבלה, השלמה והנאה מלאה מאמא שלי גם כאמא וגם כסבתא.

 

[BrightEye]

לדעתי כדאי לעשות את ההפרדה בין אוהב=עושה

אחד הדברים שלי קשה עם אמא שלי שהיא מצפה שאעשה דברים, שזה מבחינתה מוכיח שאני אוהבת (כי זה מה שהילדים של החברות שלה עושים).
לדוגמא - לבוא לקחת אותה או להחזיר אותה עם האוטו. אני שונאת לעשות את זה, מבחינתי שתיקח מונית (זו הפרנסה של האנשים...ואין לה בעיה עם העלות). והיא מבחינתה זה היה אישור לזה שאני מספיק משקיעה בה.
אז אולי גם אצלכם, חלק מהענין הוא לא לתת את הפרשנות הרגשית למעשה הפיזי.
הכי חשוב שיש קשר ולשמר את הקשר וגם ללמד את הילדים אמפתיה לסבתא שפעם עשתה יותר ועכשיו פחות.