משא ומתן
אני חושבת שאני אוהבת אותה נורא. ישר כשאני חושבת על זה, עולה לי המשפט ההוא שהפסיכולוגית לשעבר שלי אמרה לי – פעם באנגלית ופעם בעברית כדי שלא אשכח: הטוטאליות שלך לא תחזור על עצמה. אף פעם היא לא תחזור כמו שהיה לך עם הראשונה. אני אמרתי לה שהיא מזיינת את השכל, כי אני בחורה כזו טוטאלית, ואם אכן יום אחד אמצא מישהי אחרת – כי באותה תקופה מלאת מלודרמה חשבתי שזה, כמובן, לא יקרה בחיים – אני אוהב אותה באותה הטוטאליות. היא המשיכה להתווכח. ובאמת הכרתי את ההיא, ואהבתי אותה אהבה טוטאלית, כזו שכואבת בבטן ושכותבים עליה שירים יפים מרוב טירוף. קניתי לה גם טבעת אירוסין אבל היא זרקה אותי לפני שהספקתי לתת לה אותה. ואז נזכרתי ואמרתי לעצמי אחרי חודשים של אבל וכתיבת שירים עצובים מרוב כאב בבטן - יהיה בסדר. עוד לא תמה הטוטאליות. פתאום התחלתי לחשוב לעצמי שאולי הטוטאליות היא הבעיה בכל הסיפור הזה, אז ניסיתי באמת להירגע. ואז הכרתי את היפה הנוכחית, באמת, הכי יפה שהייתה לי. עליה אני כותבת הכי פחות שירים למרות שעברה חצי שנה מאז ששכבנו לראשונה – אם אפשר לקרוא לזה בכלל שכבנו, היינו שיכורות. פשוט בדרך כלל אני כותבת שירים נוראיים על הלילות בהם אני עם אישה יפה, כאילו והן היו המוזה הבלעדית בחיי. אני קוראת לה הניצחון שלי, כי היא באמת סוג של ניצחון, בגלל השם שלה. היא לא רוסיה או משהו, אלא חצי ממנה מיובא מגרמניה והחצי השני מארגנטינה – ניסיתי לכתוב את זה עם ח' והword תיקן לי את זה אוטומטית, לא נראה לו הגיוני. היא החברה הרצינית שאינה אני-פשוט-דוברת-אנגלית-שפת-אם הראשונה שלי, כשחושבים על זה שוב. יש לה צחוק ילדותי כזה וגם קול ילדותי, אבל כשהיא מדריכה בכיתה מולי היא מדברת בקול בוגר כזה. למדתי את זה ממנה. היא מקבלת את הסטיות והשריטות שלי באהבה גדולה – כמובן שגם זה לקח זמן, אבל זה כן הגיע בסוף. מה שכן, היא לא מוכנה שאעשן יותר. אז זרקתי באמת את הקאמל שלי, וקאמל זה פאקינג יקר, כן? אבל זרקתי בכל אופן, ואז התחלתי לגלגל – אבל היא אמרה שגם זה לא מקובל. זה ישר הזכיר לי את הפעם ההיא בה ביקשתי מהראשונה שלי לא לעשן לידי כי זה לא עושה לי טוב, כי לא יכולתי בעצמי לעשן, ולמה ליהנות ככה לבד – אבל היא זרקה עליי זין. חשבתי לעצמי למה אני לא יכולה גם לזרוק זין על הניצחון שלי, ואז זה הכה בי – אני אוהבת אותה. אני לא יודעת אם אני מאוהבת בהגדרה, אני לא טובה בכל הדברים הביולוגיים האלו, בחיי, אבל יוצא שיש לי פרפרים בבטן ואני גם לוחשת לה שאני אוהבת אותה כשאנחנו שוכבות – ואפילו אני אומרת שאנחנו שוכבות ולא מזדיינות, אלא אם כן היא מבקשת ממני אחרת. אני נהנית לראות איתה סרטים בספרדית ללא תרגום, אבל גרמנית אני לא מוכנה. עדיין לא. אני מרשה לה אפילו לבשל לי המון, אבא שלה שף, אז אין לי דרך להימנע מזה, כמו שאין לי דרך להתחמק מירושלים יותר. אני דווקא מחבבת את זה. גם עם השנייה, זו שבאה לפניה עם הטבעת אירוסין והפרידה בפלאפון והצעקות והמכות בגב, אכלתי מלא. בדרך כלל בחוץ אבל היא הכינה לי שש מאות גרם סטייק ולא יכולנו לזוז כל היום, אפילו לא הזדיינו. זאת אומרת, שכבנו. עשינו אהבה. עם הניצחון אני מרגישה מספיק בנוח כדי לרעוד לה בין הידיים כשיש לי ארבעים מעלות חום, היא ממש חיבקה אותי חזק, פחדתי שהיא תידבק במה שזה לא יהיה אבל היא התעקשה. קצת אחרי חצות היא קנתה לי מיץ תפוזים בAM
M ושוקולד, פעם ראשונה שסירבתי לשוקולד. הזעתי המון והיא אהבה אותי בכל זאת. שמה לי מטלית כזו לחה על המצח ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, צחקתי והשבתי לה שעושים לה הקדמה למה שיקרה בעוד חמישים שנה מעכשיו – כשנהיה זקנות ורועדות במיטה. היא צחקה ממש ואמרה שהיא מוכנה לזה. אני שומעת איתה יותר מדי שירים, אבל שתינו נדלקנו על שרה בטנס, אז אנחנו מאזינות לה המון. בעיקר כשהיא מבשלת לי. היא אמנם בארון קצת, אבל רק קצת, לפעמים זה מפריע לי כשחניכים שלה שואלים אותה בשבירת דיסטנס אם יש לה חבר והיא עונה שזה לא רלוונטי – כי כששואלים אותי אני עונה שיש לי חברה. אבל לא נורא. לאט לאט. אני לא יודעת מה אני מרגישה, לפעמים נדמה לי שאני קצת מבולבלת, אבל נראה לי שאני אוהבת אותה נורא. פעם אמרו לי שלא מוסיפים 'נורא' כשמתארים משהו טוב. 19/1/2011
אני חושבת שאני אוהבת אותה נורא. ישר כשאני חושבת על זה, עולה לי המשפט ההוא שהפסיכולוגית לשעבר שלי אמרה לי – פעם באנגלית ופעם בעברית כדי שלא אשכח: הטוטאליות שלך לא תחזור על עצמה. אף פעם היא לא תחזור כמו שהיה לך עם הראשונה. אני אמרתי לה שהיא מזיינת את השכל, כי אני בחורה כזו טוטאלית, ואם אכן יום אחד אמצא מישהי אחרת – כי באותה תקופה מלאת מלודרמה חשבתי שזה, כמובן, לא יקרה בחיים – אני אוהב אותה באותה הטוטאליות. היא המשיכה להתווכח. ובאמת הכרתי את ההיא, ואהבתי אותה אהבה טוטאלית, כזו שכואבת בבטן ושכותבים עליה שירים יפים מרוב טירוף. קניתי לה גם טבעת אירוסין אבל היא זרקה אותי לפני שהספקתי לתת לה אותה. ואז נזכרתי ואמרתי לעצמי אחרי חודשים של אבל וכתיבת שירים עצובים מרוב כאב בבטן - יהיה בסדר. עוד לא תמה הטוטאליות. פתאום התחלתי לחשוב לעצמי שאולי הטוטאליות היא הבעיה בכל הסיפור הזה, אז ניסיתי באמת להירגע. ואז הכרתי את היפה הנוכחית, באמת, הכי יפה שהייתה לי. עליה אני כותבת הכי פחות שירים למרות שעברה חצי שנה מאז ששכבנו לראשונה – אם אפשר לקרוא לזה בכלל שכבנו, היינו שיכורות. פשוט בדרך כלל אני כותבת שירים נוראיים על הלילות בהם אני עם אישה יפה, כאילו והן היו המוזה הבלעדית בחיי. אני קוראת לה הניצחון שלי, כי היא באמת סוג של ניצחון, בגלל השם שלה. היא לא רוסיה או משהו, אלא חצי ממנה מיובא מגרמניה והחצי השני מארגנטינה – ניסיתי לכתוב את זה עם ח' והword תיקן לי את זה אוטומטית, לא נראה לו הגיוני. היא החברה הרצינית שאינה אני-פשוט-דוברת-אנגלית-שפת-אם הראשונה שלי, כשחושבים על זה שוב. יש לה צחוק ילדותי כזה וגם קול ילדותי, אבל כשהיא מדריכה בכיתה מולי היא מדברת בקול בוגר כזה. למדתי את זה ממנה. היא מקבלת את הסטיות והשריטות שלי באהבה גדולה – כמובן שגם זה לקח זמן, אבל זה כן הגיע בסוף. מה שכן, היא לא מוכנה שאעשן יותר. אז זרקתי באמת את הקאמל שלי, וקאמל זה פאקינג יקר, כן? אבל זרקתי בכל אופן, ואז התחלתי לגלגל – אבל היא אמרה שגם זה לא מקובל. זה ישר הזכיר לי את הפעם ההיא בה ביקשתי מהראשונה שלי לא לעשן לידי כי זה לא עושה לי טוב, כי לא יכולתי בעצמי לעשן, ולמה ליהנות ככה לבד – אבל היא זרקה עליי זין. חשבתי לעצמי למה אני לא יכולה גם לזרוק זין על הניצחון שלי, ואז זה הכה בי – אני אוהבת אותה. אני לא יודעת אם אני מאוהבת בהגדרה, אני לא טובה בכל הדברים הביולוגיים האלו, בחיי, אבל יוצא שיש לי פרפרים בבטן ואני גם לוחשת לה שאני אוהבת אותה כשאנחנו שוכבות – ואפילו אני אומרת שאנחנו שוכבות ולא מזדיינות, אלא אם כן היא מבקשת ממני אחרת. אני נהנית לראות איתה סרטים בספרדית ללא תרגום, אבל גרמנית אני לא מוכנה. עדיין לא. אני מרשה לה אפילו לבשל לי המון, אבא שלה שף, אז אין לי דרך להימנע מזה, כמו שאין לי דרך להתחמק מירושלים יותר. אני דווקא מחבבת את זה. גם עם השנייה, זו שבאה לפניה עם הטבעת אירוסין והפרידה בפלאפון והצעקות והמכות בגב, אכלתי מלא. בדרך כלל בחוץ אבל היא הכינה לי שש מאות גרם סטייק ולא יכולנו לזוז כל היום, אפילו לא הזדיינו. זאת אומרת, שכבנו. עשינו אהבה. עם הניצחון אני מרגישה מספיק בנוח כדי לרעוד לה בין הידיים כשיש לי ארבעים מעלות חום, היא ממש חיבקה אותי חזק, פחדתי שהיא תידבק במה שזה לא יהיה אבל היא התעקשה. קצת אחרי חצות היא קנתה לי מיץ תפוזים בAM
M ושוקולד, פעם ראשונה שסירבתי לשוקולד. הזעתי המון והיא אהבה אותי בכל זאת. שמה לי מטלית כזו לחה על המצח ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, צחקתי והשבתי לה שעושים לה הקדמה למה שיקרה בעוד חמישים שנה מעכשיו – כשנהיה זקנות ורועדות במיטה. היא צחקה ממש ואמרה שהיא מוכנה לזה. אני שומעת איתה יותר מדי שירים, אבל שתינו נדלקנו על שרה בטנס, אז אנחנו מאזינות לה המון. בעיקר כשהיא מבשלת לי. היא אמנם בארון קצת, אבל רק קצת, לפעמים זה מפריע לי כשחניכים שלה שואלים אותה בשבירת דיסטנס אם יש לה חבר והיא עונה שזה לא רלוונטי – כי כששואלים אותי אני עונה שיש לי חברה. אבל לא נורא. לאט לאט. אני לא יודעת מה אני מרגישה, לפעמים נדמה לי שאני קצת מבולבלת, אבל נראה לי שאני אוהבת אותה נורא. פעם אמרו לי שלא מוסיפים 'נורא' כשמתארים משהו טוב. 19/1/2011
