משהו שכתבתי אתמול
(משום מה נדמה לי שקיבלתי יותר מענה לתחושותיי דווקא בפורום הזה יותר מאשר בפורומים אחרים, וחוצמזה אחותי סובלת גם מאוטיזם, מה שהופך אותי למתאימה לכאן מהבחינה הזו...) עשיתי כמה צעדים קטנים-גדולים, נסעתי אליה יותר וגם לקחתי אותה היום לסדר (שיהיה מאוחר יותר). אז מה אכפת לי שאנשים מסתכלים עלינו ברחוב, אני שמה זין על כולם, נכון?! (וסליחה על הצרפתית) לא סתם, גם מחייכת חיוך גדול לשכנים שלי ואומרת להם "חג שמח". בתור ילדה ונערה היה מאד קשה לי "לשים זין", ודעת הילדים האחרים שיחקה תפקיד מאד משמעותי אצלי. אני זוכרת שפעם הבאתי את אחותי למסיבת יום הולדת של חברה לכיתה ו"מלכת הכיתה" דאז שכנעה את הילדים האחרים "להרביץ למפגרת". מעניין שכשבגרתי למדתי באמת, כתהליך טבעי, "לשים זין" על מה שאנשים אחרים אומרים או חושבים – אבל בנקודה ההיא כאילו נשארתי בת 10. כן, אכפת לי מה אחרים חושבים או אומרים: אנחנו עושים סדר לבד, רק המשפחה הקרובה – לפני שנתיים עוד עשינו עם המשפחה המורחבת, והם דרשו שאחותי לא תבוא "כי היא תפריע". מה לעשות, כנראה שאני לא וונדר וומן – כי אני לא יכולה לשים זין על דבר כזה. למרות שכל הזמן צריך לרדוף אחריה ולדאוג לה, איפה שהוא זה עדיין פוגע. אף אחד לא יכול להבין אותך אם איננו עומד במקומך. אף אחד. אין שמץ של מושג לאנשים מבחוץ מה עובר עליך ועם אילו קשיים אתה מתמודד כשמישהו ממשפחתך חריג. כמה שאומרים היום "לדבר על זה", ההרגשה היא שאין עם מי לדבר. במשפחה של בן זוגי האם איננה ישנה בלילה בגלל שהבן חבר לנוצריה וביקש להתחתן אתה. גוועלד. הצרה של המשפחה. כאב הוא דבר מאד אישי, וכנראה שכאם קשה להפרד מהילד ולתת לו לעוף רחוק. אולי. אבל בלב התקוממתי וחשבתי לעצמי: "תגידי תודה שיש לך שלושה ילדים בריאים, חכמים ומוצלחים ותרגיעי". לא יכולתי להתחבר לצרה הזו. פעם חשבתי ש"העיקר הבריאות" זה משפט חטיארי ותלוש. רק היום אני מבינה כמה הרבה אמת יש בזה – ושאם אתה בריא, השאר כבר יבוא מעצמו.
(משום מה נדמה לי שקיבלתי יותר מענה לתחושותיי דווקא בפורום הזה יותר מאשר בפורומים אחרים, וחוצמזה אחותי סובלת גם מאוטיזם, מה שהופך אותי למתאימה לכאן מהבחינה הזו...) עשיתי כמה צעדים קטנים-גדולים, נסעתי אליה יותר וגם לקחתי אותה היום לסדר (שיהיה מאוחר יותר). אז מה אכפת לי שאנשים מסתכלים עלינו ברחוב, אני שמה זין על כולם, נכון?! (וסליחה על הצרפתית) לא סתם, גם מחייכת חיוך גדול לשכנים שלי ואומרת להם "חג שמח". בתור ילדה ונערה היה מאד קשה לי "לשים זין", ודעת הילדים האחרים שיחקה תפקיד מאד משמעותי אצלי. אני זוכרת שפעם הבאתי את אחותי למסיבת יום הולדת של חברה לכיתה ו"מלכת הכיתה" דאז שכנעה את הילדים האחרים "להרביץ למפגרת". מעניין שכשבגרתי למדתי באמת, כתהליך טבעי, "לשים זין" על מה שאנשים אחרים אומרים או חושבים – אבל בנקודה ההיא כאילו נשארתי בת 10. כן, אכפת לי מה אחרים חושבים או אומרים: אנחנו עושים סדר לבד, רק המשפחה הקרובה – לפני שנתיים עוד עשינו עם המשפחה המורחבת, והם דרשו שאחותי לא תבוא "כי היא תפריע". מה לעשות, כנראה שאני לא וונדר וומן – כי אני לא יכולה לשים זין על דבר כזה. למרות שכל הזמן צריך לרדוף אחריה ולדאוג לה, איפה שהוא זה עדיין פוגע. אף אחד לא יכול להבין אותך אם איננו עומד במקומך. אף אחד. אין שמץ של מושג לאנשים מבחוץ מה עובר עליך ועם אילו קשיים אתה מתמודד כשמישהו ממשפחתך חריג. כמה שאומרים היום "לדבר על זה", ההרגשה היא שאין עם מי לדבר. במשפחה של בן זוגי האם איננה ישנה בלילה בגלל שהבן חבר לנוצריה וביקש להתחתן אתה. גוועלד. הצרה של המשפחה. כאב הוא דבר מאד אישי, וכנראה שכאם קשה להפרד מהילד ולתת לו לעוף רחוק. אולי. אבל בלב התקוממתי וחשבתי לעצמי: "תגידי תודה שיש לך שלושה ילדים בריאים, חכמים ומוצלחים ותרגיעי". לא יכולתי להתחבר לצרה הזו. פעם חשבתי ש"העיקר הבריאות" זה משפט חטיארי ותלוש. רק היום אני מבינה כמה הרבה אמת יש בזה – ושאם אתה בריא, השאר כבר יבוא מעצמו.