שחר בן-פורת
New member
משחק חדש בפורום
אחת לשבוע אני מתכוון לקחת את אחד מספריו של ניל דולנד וולש, ולצטט ממנו קטע לפורום. אני אבקש כל פעם לפתוח את הספר במקום הרלבנטי למצב, ואביא קטע ממנו. הפעם הלכתי על הספר הראשון, שיחות עם אלוהים 1, וזה המקום בו הספר נפתח. תאמינו או לא, "במקרה" הוא נפתח במקום הרלבנטי: "לעיתים קרובות קורה, שהנפש מחליטה שהגיע הזמן לעזוב את הגוף. הגוף והשכל - תמיד משרתיה של הנפש - שומעים את ההחלטה, ומתחיל תהליך של התרה. אבל השכל (האגו) אינו מוכן לקבל. הרי זה סוף קיומו. לפיכך הוא מורה לגוף להתנגד למוות. לכך הגוף מציית בשמחה, היות שגם הוא אינו רוצה למות. הגוף והשכל (אגו) זוכים לעידוד עצום ולשבחים רבים על מאמציהם מהעולם החיצוני - מהעולם שהם בראו. וכך האסטרטגיה זוכה לאישוש. החל משלב זה תלוי הכל במידת רצונה של הנפש לעזוב. אם אין כאן דחיפות רבה, הנפש עשויה לומר: "בסדר, אם אין כאן דחיפות רבה, אשאר איתכם עוד קצת". אבל אם לנפש ברור מאוד, שהישארותה איננה משרתת את תוכנית הפעולה הנעלה ביותר שלה - שאין לה דרך להמשיך להתפתח הלאה באמצעות הגוף הזה - הנפש עתידה לעזוב, ודבר לא ימנע בעדה - ולא צריך למנוע בעדה. לנפש ברור מאוד שתכליתה היא התפתחות. היא אינה מעוניינת בהישגיו של הגוף או בהתפתחותו של השכל. אלה חסרי משמעות לנפש. כמו כן, ברור לנפש שעזיבת הגוף אינה כרוכה בטרגדיה גדולה. במובנים רבים הטרגדיה היא היותה בתוך הגוף. עליך להבין שהנפש רואה את סוגיית המוות בעיניים אחרות לגמרי. מובן שהיא רואה גם את סוגיית החיים בעיניים אחרות לגמרי - וזה מקורו של חלק ניכר מהתסכול ומהחרדה שהאדם חש בחייו. התסכול והחרדה נובעים מאי-הקשבה של האדם לנפשו". שחר.
אחת לשבוע אני מתכוון לקחת את אחד מספריו של ניל דולנד וולש, ולצטט ממנו קטע לפורום. אני אבקש כל פעם לפתוח את הספר במקום הרלבנטי למצב, ואביא קטע ממנו. הפעם הלכתי על הספר הראשון, שיחות עם אלוהים 1, וזה המקום בו הספר נפתח. תאמינו או לא, "במקרה" הוא נפתח במקום הרלבנטי: "לעיתים קרובות קורה, שהנפש מחליטה שהגיע הזמן לעזוב את הגוף. הגוף והשכל - תמיד משרתיה של הנפש - שומעים את ההחלטה, ומתחיל תהליך של התרה. אבל השכל (האגו) אינו מוכן לקבל. הרי זה סוף קיומו. לפיכך הוא מורה לגוף להתנגד למוות. לכך הגוף מציית בשמחה, היות שגם הוא אינו רוצה למות. הגוף והשכל (אגו) זוכים לעידוד עצום ולשבחים רבים על מאמציהם מהעולם החיצוני - מהעולם שהם בראו. וכך האסטרטגיה זוכה לאישוש. החל משלב זה תלוי הכל במידת רצונה של הנפש לעזוב. אם אין כאן דחיפות רבה, הנפש עשויה לומר: "בסדר, אם אין כאן דחיפות רבה, אשאר איתכם עוד קצת". אבל אם לנפש ברור מאוד, שהישארותה איננה משרתת את תוכנית הפעולה הנעלה ביותר שלה - שאין לה דרך להמשיך להתפתח הלאה באמצעות הגוף הזה - הנפש עתידה לעזוב, ודבר לא ימנע בעדה - ולא צריך למנוע בעדה. לנפש ברור מאוד שתכליתה היא התפתחות. היא אינה מעוניינת בהישגיו של הגוף או בהתפתחותו של השכל. אלה חסרי משמעות לנפש. כמו כן, ברור לנפש שעזיבת הגוף אינה כרוכה בטרגדיה גדולה. במובנים רבים הטרגדיה היא היותה בתוך הגוף. עליך להבין שהנפש רואה את סוגיית המוות בעיניים אחרות לגמרי. מובן שהיא רואה גם את סוגיית החיים בעיניים אחרות לגמרי - וזה מקורו של חלק ניכר מהתסכול ומהחרדה שהאדם חש בחייו. התסכול והחרדה נובעים מאי-הקשבה של האדם לנפשו". שחר.