מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?

[מרב.]

הרמוניה, יקירתי,

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

הרמוניה, יקירתי,
אני מול המסך, מתייפחת, פשוט מתייפחת בקול. אין לי מילים, תסלחי לי, נכון? (כשהן ישובו, זה יהיה במסר)

 

[נגה של הכוכבים]

אהובה ../images/Emo24.gif ענק ענק ענק ../images/Emo23.gif

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

אהובה

ענק ענק ענק

מקווה, מקווה שהפעם הפעם זה עד הסוף המתוק והריחני

- אז להתחיל להאמין. חמודי, איזה בשורה שבוע 14 , את לא יודעת כמה הבשורה הזאת מחממת את הלב וממלאת באושר . וכמה אני מחפשת את ההודעות שלך כל שבוע מחדש, וכמה פחדתי לשאול מה קורה במסרים. מחזיקים המון המון אצבעות ושולחים אנרגיות חיוביות ומקווים ומצפים איתך והפעם עד שבוע 40 . מתי מפסיקים לפחוד? כשהבייבי מונח לנו בידים, ואחר הפחדים והדאגות חוזרים בצורה אחרת

אוהבתותך

 

[אולה *]

אני כ"כ מאושרת להגיד סוף-סוף ../images/Emo49.gif

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

אני כ"כ מאושרת להגיד סוף-סוף

שימשיך קל ונעים עד הסוף המתוק!!! מותר כבר לתת עצות הריון?

 

[Yaldi]

מאוד מאוד שמחה עבורך

אני כ"כ מאושרת להגיד סוף-סוף

שימשיך קל ונעים עד הסוף המתוק!!! מותר כבר לתת עצות הריון?

מאוד מאוד שמחה עבורך
בתור אחת שנמצאת במצבך בפעם השניה רגשותיך טבעיים לגמרי בהריון הראשון החששות נגמרו רק שראיתי את האפרוח שלי ואז התחיל הסרט המתוק של חיי תהני מכול רגע יש!!!! עוד חברה למחזור קיץ 2005

 

[רומי^^]

דופק לי הלב ויש לי צמרמורות../images/Emo24.gif

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

דופק לי הלב ויש לי צמרמורות

יקירתי עקבתי מרחוק, ואני מתרגשת איתך ביחד. הפניקה לא תעבור, אבל מתישהו, אוטוטו, תתחילי להפנים שהדבר האמיתי הגיע - והוא (היא!!!!!!!!!!) כאן כדי להישאר. נשיקות

שמחה גדולה עשית לי היום בלב. באמת!!!

 

[br p]

הרמוניה יקרה, אני קוראת שוב

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

הרמוניה יקרה, אני קוראת שוב
ובנוסף למסר ששלחתי לך, אני מציינת שוב כמה אני נרגשת, מבינה ומזדהה איתך. מאחלת לך שתהני ותפרחי מהריון זה ושיביא לך רק אושר

 

[sagivkr]

וואו... איזו הודעה מרגשת!!!

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

וואו... איזו הודעה מרגשת!!!
אני כל כך שמחה בשבילך ומחזיקה אצבעות להמשך הריון בריא ותקין. ובעניין החששות: אני יכולה להעיד על עצמי (שבוע 24), שגם אני שרוייה בפאניקה תמידית. אני חושבת שאני אתחיל להאמין למה שקורה לי רק כשאני אוכל להחזיק את הילדה שלי בידיים, אבל אז יתחילו דאגות וחששות מסוג אחר... אני מאחלת לך מכל הלב שתמצאי גם את הרוגע והשלווה מידי פעם, ושההריון הזה יהיה חוויה נפלאה וללא בעיות ! בהצלחה,

יפעת

 

[מרב של ערן]

כנראה שרק אחרי שבלילה את מתעוררת

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

כנראה שרק אחרי שבלילה את מתעוררת
למשמע בכיו של תינוק. הרמוניה, הוצאת אותי מהכוך ואני שמחה לצאת כדי לאחל לך בשעה טובה, כדי להגיד כמה מרגשת ההודעה שלך. כמה אמיתית, כמה עמוקה ונוגעת בנימי הנפש הדקים. תתחילי להאמין בפלא שצומח בקרבך, בפלא שבעוד כ-24 שבועות ידע שאת אמא שלו.

 

[a17]

איזה יופי של בשורה ../images/Emo124.gif../images/Emo49.gif

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

איזה יופי של בשורה

אני חושבת שהחששות שלך מובנים וטבעיים עבור כל מי שעברה חוויות קשות (ותאמיני לי אני מכירה את ההרגשה)...אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, והריון קל וכייפי.

 

[debby121]

באתי במיוחד לאחל לך גם פה

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

באתי במיוחד לאחל לך גם פה
את כל הטוב שבעולם - מאחלת לך את האושר הגדול באמת בעוד 26 שבועות. פתחנו לך שירשור קולולו גם בפורום "הורים אחרי" כי אחת כמוך לא שוכחים.

שימשיך רגוע ונטול אירועים מיוחדים מלבד הגראנד פינאלה עוד חצי שנה.

 

[דניאל@זר]

WOW איזה יופי ../images/Emo65.gif

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

WOW איזה יופי

האושר הגדול בפתח

כמה נפלא !

 

[rachel or]

איזה יופי של בשורה

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

איזה יופי של בשורה
שיהיה לך בשעה טובה אולי עוד נלד ביחד (גם אני שבוע 14) ואני כ"כ מבינה האולטראסונד האחרון היה בשקיפות עורפית לפני שבועים והבא רק שבוע הבא וכ"כ בא לי לקפוץ כבר היום לדעת שהכל בסדר. צריך רק להחזיק אצבעות להתפלל ולהאמין שמישהו משגיח לנו על האוצר והכל כולל הלידה יעבור בשלום אבל גם אז כפולניה אני לא חושבת שהדאגות יסתימו הוא לא היה אמור להתפך כבר ,לזחול... כבר 10 בלילה למה הוא לא חזר מהחברים שיעבור בשלום את השרות הצבאי למה עדין לא החליט מה ללמוד ומתי הוא כבר יתחתן ומתי יהיה נכד ו....... רק שיהיו מאושרים ובריאים רחלי

 

[טליה 1 האחת]

בהצלחה

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

בהצלחה
כמו כל דבר בחיים עם אמונה עם הצבת יעדים ועם נחישות בסוף מצליחים קראתי את הודעתך וריגשת אותי מאד, אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ושמעכשיו השמש תזרח עלייך ושתראי רק אור אושר נחת ורק הצלחות המון המון המון בהצלחה מכל הלב.

 

[עידית ד]

הרמוניה

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

הרמוניה
אני כל כך שמחה בשבילך המשפט הזה בשיר ירגש אותך גם כשתחבקי חזק חזק את בנך

מחזיקה לך אצבעות להמשך מושלם תאמיני! זה שלך לעולמים! וואו ריגשת אותי נורא

 

[תוליקה]

כל כך שמחה לקרוא!

הרמוניה
אני כל כך שמחה בשבילך המשפט הזה בשיר ירגש אותך גם כשתחבקי חזק חזק את בנך

מחזיקה לך אצבעות להמשך מושלם תאמיני! זה שלך לעולמים! וואו ריגשת אותי נורא

כל כך שמחה לקרוא!
מתרגשת יחד אתך ומחזיקה לך את כל האצבעות שבעולם להריון משעמם!

 

[סוכריה על מקל]

קוראת ובוכה...

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

קוראת ובוכה...
הרמוניה, יקרה שכמותך, כולי צמרמורת ודמעות. דמעות של אושר, ושל התרגשות, של תקוה וציפיה והודיה... 14 שבועות

נפלא! עוד 24 (עשיתי לך קיצור פז"מ) ודי. מחכה לראות אותך "אצלנו". נורא מחכה.

 

[ayoosh]

ריגשת אותי../images/Emo70.gif../images/Emo24.gif

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

ריגשת אותי

עוקבת אחרי הכוחות והאנרגיות שלך כאן בפורום, אחרי האכזבות, תקופות השקט, והעידוד הבלתי פוסק של אחרים. מחזיקה איתך

להמשך תקין ומלא של ההריון (על נטול דאגות כנראה שאין מה לדבר...אני עשיתי אולטראסאונד כמעט כל שבוע עד שהתחלתי להרגיש אותם זזים...וגם עכשיו יש דאגות... שרק ייגמר בשלום ובבריאות

, עם הדאגות נלמד לחיות- עכשיו ואחרי הלידה...) מחזיקה איתך אצבעות חזק חזק להמשך, וגם תוהה בעצמי אם ומתי תשתנה החתימה שלי, וה"אולי" יימחק...

 

[iris2210]

הרמוניה../images/Emo49.gif

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

הרמוניה

אני כל כל מאושרת ושמחה מאוד לקרוא את הבשורה המשמחת. מאחלת לך הריון קל, משעמם והמשך של 9 חודשים. אשמח לשמוע את ההודעה על הלידה. המון בהצלחה. ידעתי שגם היום שלך יגיע - יש אור בקצה המנהרה.

 

[לימי של גדי]

המון המון ../images/Emo49.gif

הרמוניה

אני כל כל מאושרת ושמחה מאוד לקרוא את הבשורה המשמחת. מאחלת לך הריון קל, משעמם והמשך של 9 חודשים. אשמח לשמוע את ההודעה על הלידה. המון בהצלחה. ידעתי שגם היום שלך יגיע - יש אור בקצה המנהרה.

המון המון

כל כך מרגש מה שכתבת מזדהה עם כל שורה כל שלב מפחיד בפני עצמו. מאחלת לך המון המון

ובעוד 24 שבועות פגישה עם ה-

 

[קיטקוט]

אולי כשהילד משתחרר מהצבא../images/Emo3.gif

מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה

אולי כשהילד משתחרר מהצבא

או אולי אחרי שהוא חוזר מטיול בתיאלנד? אפשר להמשיך לחיות בפחד כל החיים, ותאמיני לי שאני בדיוק היום אמרתי לחברה שגם בהריון שאני מחכה כבר לדופק להרגע, ואז היא אמרה לי - ואז תחכי לשקיפות ואח"כ לסקירה ראשונה... וכך הלאה והלאה.. אבל אני החלטתי לא לחיות בפחד ולזרום שלב אחר שלב, לחשוב חיובי על ההריון ולא להכניס לי חרדות מיותרות מראש! אחרת גם כשה"תינוק" יהיה בן 40 וילך למילואים אנחנו נהייה אמאות פולניות דאגניות כאלו - ולא נפסיק להגיד: אני לא מאמינה, אני עוד דואגת..? אני מאוד מבינה את החששות ובטח הרבה בנות שעברו הפלות יודעות על מה אנחנו מדברות, אבל אנחנו צריכות לשלוט בפחד ולא הפחד בנו! ולהנות משיר יפה ברדיו

, מנרקיס שפורח בגינה

( אצלי יש ) מטיפות הגשם

, מלשבת כשיש הפסקת חשמל לאור הנרות ולהנות ממסג' שבעלי עושה לי בת... כדי לפזר את גושי הגסטון

או לשחק ארץ עיר ( זה מה שעשינו אתמול כשהיתה הפסקת חשמל ) בקיצור להנות מדברים יפים שקורים לנו בחיים וכך גם הזמן טס מהר ולא נשקע כל הזמן במחשבות שליליות. שנגיע מהר ליום הזה ושיהיה רק טוב