נישואי הצעירים

[יעלעל]

נישואי הצעירים

שוב חוזרת לסדרה (המעולה, כבר אמרתי?) "הורים במשרה מלאה".
בפרק השבוע, הבת של אחת המשפחות מודיעה על אירוסיה לחבר שלה, חייל השב מעיראק. השמחה רבה אבל רואים שהאמא לא מרוצה. בפגישה עם הבת המאושרת, האמא מבקשת פרטים על הצעת הנישואין. היא שואלת האם זה היה מתוכנן או בלהט השיבה מעיראק הוא פשוט הציע. שאלה כביכול סתמית אבל מעוררת מחשבה. רואים שהבת לוקחת את זה ללב ושזה קצת מקלקל לה את השמחה. היא חוזרת לבן הזוג לשאול אם אכן תכנן מראש וגו'.
אני מביאה את זה כי לפעמים אנחנו אומרים לילדים שלנו דברים שמטרידים אותנו וגם אם לא נראה שהם לוקחים את הדברים ללב, זה לדעתי משפיע עליהם מאוד. הילדה ששמחה מאוד והתרגשה מהנישואין הקרבים, מרגישה קצת פחות טוב אחרי שאלת האם וזה קצת עצוב.
לא אעשה ספויילר לגמרי, למי שטרם ראה את הפרק, אבל בסוף האמא מתיישרת (אחרי שיחה עם חבר לשעבר, דמות קצת אספרגרית אבל ישירה) וזורמת עם החתונה וההכנות.
איך הרגשתם כשהילדים הודיעו שהם מתחתנים?
ואיך הגבתם?
האם יש משמעות לגיל? - כשהם צעירים מדי לדעתכם או אם הם כבר "זקנים", הם מתנהגים אחרת?
האם כשמרגישים שזה לא זה, כדאי לומר או עדיף לא לומר כלום כדי לא להרחיק את הילד?
(שהרי ברוב המקרים, גם אם נגיד, זה לא ישנה את הדעה של הילד....)

 

[בואו עננים]

אני מחכה לרגע בו אוכל לענות על השאלה

המתבגר/ הבוגר שלי, נושק ל-31 ולא מראה שום סימני, חתונה,
גם מועמדת רצינית עוד לא ראיתי

לדעתי- יש משמעות לגיל, לא הייתי רוצה שיתחתנו בגיל פחות מנניח 27, או לפחות עד שלא יחליטו מה קורה עם החיים שלהם ויתבססו קצת...

ולא- לא הייתי אומרת ש"זה לא זה", וגם לא הייתי אומרת "אמרתי לך", אם זה לא היה מצליח- למרות שכמובן זה ידגדג לי על קצה הלשון.
למיטב הבנתי בדרך כלל אין השפעה למה שהורים אומרים ורק התחלת היחסים בדרך שמאל....

 

[אחותו של שקספיר]

בכביש אל תהיה צודק.

מאד קשה לי להגיד מהי הנקודה בה ברור שבת הזוג הופכת להיות "כלתי"
כי כיום,כשגרים יחד ,וחולקים חיים משק בית ותקוות יחד- אז מה עושה אותם נשואים? הטבעת? ההינומה?

בכל מקרה- לא הייתי מתערבת אפילו אם אני צודקת.
בכביש אל תהיה צודק- אלא חכם
נכון גם לנישואי הצאצאים.

במחשבה שנייה
אם היו מגיעים אליי עם איזושהי החלטה גחמנית (ללמוד תורכית או להתחתן עם מישהי שנפגשו לפני שבועיים) אני מניחה שלא הייתי שותקת.
אבל רק בהיבט הנחפזות של ההחלטה, שיקולים נוספים .
לא במקרה של חברות ממושכת והחלטה שנעשתה במהלך הזמן (גם אם הגברת אינה "לטעמי" ,אני חושבת).

 

[talitush]

יכולה לספר מנסיון

כשהגדולה הודיעה בזמנו שהם מתחתנים מאד שמחנו. הם היו כבר כשנתיים ביחד, בגיל מתאים, מאד אוהבים אותו ובהחלט חיכינו לזה שיבוא.
אני אפילו הייתי שמחה אם היו מקדימים..... כי נורא רציתי כבר. קשה להגיד שזו היתה הפתעה גדולה. בהחלט ציפינו לזה וידענו שיגיע מתישהו.

עכשיו עם הבן נראה לי שזה מתבשל לכיוון. מניחה שזה יגיע מתישהו בשנה הקרובה בהתחשב באילוצי לימודים וכו'.

אבל זה נכון כשזה נעשה בגיל ה"נכון" ובמצב ה"נכון". קשה לי לענות איך הייתי מגיבה אם למשל היו מודיעים לי שמתחתנים כשהם בגיל מאד צעיר, לפני לימודים, לא רואים אופק של פרנסה וכו'. מניחה שהייתי מנסה לדבר ולהבין מהיכן נובעת הדחיפות.

ובאשר לסדרה - היא באמת מעולה. ואני בהחלט מבינה את האמא. לבחור יש הסטוריה של בעיות והוא לא נראה כל כך יציב. מה בוער להם? הייתי בהחלט ממליצה לבת להמשיך אתו ולראות איך יתקדמו הענינים.

 

[BrightEye]

במקרה של הסידרה מדובר בבחור לא יציב

לא במובן שהוא בעייתי, אלא במובן שעוד לא נחת על הרגליים אחרי השרות הצבאי. והוא מתקשה להסתגל.
לכן השאלה של האמא הגיונית כי היא חוששת והיא לא מעורבת בכל נפתולי היחסים שלהם.
אז אם מתייחסים למקרה הזה, השאלה רלוונטית והנה הבת לא חשבה על זה.
במידה והצאצא שלנו נמצא במערכת יחסים ארוכה וטובה, נישואים הם שלב מתבקש/הגיוני/מתאים.
הרי בכל מקרה אותו בן זוג הוא עכשיו חלק מהשיקולים וההחלטות, גם אם לא נשואים.

 

[חני ב]

היא צודקת בחששות שלה

גם הבת לא ממש יציבה, למי שעוקב אחרי הסדרה מתחילת דרכה.

לא יכולה לענות על שאלותיך

, אני מקוה שילדי לא יתחתנו כשהם צעירים מדי.

 

[נושיתי האחת]

שאלה מעניינת. לא יכולה לענות עליה. לגבי הגיל,

אני כן חושבת שיש עניין של גיל צעיר מדי לחתונה, אבל בימינו בקושי אני שומעת על זה.אני שומעת שגיל הנישואין נדחה בהרבה מקרים.

 

[shavririt]

אני לא מכירה את הסידרה..

ובכל מקרה זהו נושא כל כך תלוי מצב ותלוי גם ביחסינו עם ילדינו, כך שמאד קשה לענות ולדעת איך ננהג.
יש משפחות שבהן הכל על השולחן והילדים (או חלקם עפ"י אופיים) מתייעצים לפני כל צעד מהותי.
ויש משפחות בהן יש פרטיות ועצמאות גם בשאלות הכי חשובות וגורליות בחיים. עניין של גישה.
לדעתי אפשר ורצוי להעלות דברים, אך בשיא העדינות שלא לפגוע, ולקחת בחשבון שגם בעדינות נפגעים לעיתים.

 

[mykal]

כמה דברים לדילמה,

כפי שהוצגה "האם כשמרגישים שזה לא זה, כדאי לומר או עדיף לא לומר כלום כדי לא להרחיק את הילד?
(שהרי ברוב המקרים, גם אם נגיד, זה לא ישנה את הדעה של הילד....) "
1) האם כשהורה מביע דעה שאיננה לרוחו של הילד--זה בהכרח מרחיק את הילד?
2)הבעת דיעה והתיחסות לנושא--עדין איננה קביעה, אלא עוד זוית ראיה.
3)האם באמת בכל הבעת דיעה או עמדה--אנחנו מעונינים שהשומע (הילד)ישנה את דעתו,
אני מוצאת שאמירה שלי--היא מחייבת אם בכלל עוד חשיבה, אולי היערכות מתאימה,
אינני רואה בכל אמירה גם נוגדת, חייב שאיננו יכול לסטות ממנו.
4)במהלך חיינו עם הילדים, אנחנו מפתחים סוג של דיאלוג מתמיד על הכל,
והדינמיקה הזו באה לידי ביטוי גם במשפטים, פחות נוכים לשמיעה.
5)לא חושבת שאני כאמא אמורה לדבר או לא--מפני שאני 'פוחדת' מתגובה.
אני בטוחה שיזכרו לי משפטים שהיו להם פחות נוחים--אז???
אגב, שגם אני ארשום אחדים כאלה מהם אלי? ולמה הם לא 'פוחדים' שאני 'אתרחק'?

זה נראה לי נושא עם הרבה מאוד אופציות, שמה שנכון בעיני,
שמותר לומר הכל--אלא שתלוי איך הדברים נאמרים.

 

[talitush]

רוצה לומר בתגובה שאני חושבת

שחלק מתפקידנו כהורים זה בהחלט להגיד.

אני לא בעד הגישה שלא לומר לילדים את דעתנו האמיתית כדי להימנע מחיכוכים או מפחד שהם יתרחקו מאיתנו.
כמובן שצריך להגיד בצורה עניינית, רגועה ולא פוגענית. וגם להציג את זה כעצה, הדרכה, דעה שלנו - ללא כפיה.

לא מבינה את הגישה של "להתעלם". אם אני רואה שהילד הולך לעשות שטות גדולה, למה שלא אנסה לעצור אותו?
למה לא להגיד לו את דעתי?
אפשר לנסות להאיר את עיניו בתובנות ובנסיון החיים שרכשנו אנו.

ומנסיון - גם אם הם כועסים לפעמים כשמעירים להם, אחרי זמן ראיתי שהם הפנימו ושינו את גישתם. כך שיש פירות לעמלנו.....

 

[אחותו של שקספיר]

לעיתים זו אינה שטות גדולה

אבל לי כהורה, עם תובנות חיים (אחרות משלו) עם ניסיון חיים(רחב משלו)
יש מה להגיד על ההחלטה
על הבחירה
על אי הבחירה.

לא פעם אני מוצאת את עצמי מתלבטת, אני יודעת שלדעתי יש משקל ומשמעות
ולא תמיד אני חושבת שנכון שאני "אדחוף את האף"
במיוחד במצבים שאינם "מסכני חיים" בלשון הגזמה.


חברה קודמת של אחד הבנים, בעבר,
התגוררה אצלנו
לא יכולתי לסבול אותה
אז מה?
התאפקתי. וזה נגמר .

לא תמיד צריכה להגיד את דעתי.
בייחוד שהשיח פתוח
במיוחד שמייחסים חשיבות לעמדתי
דווקא אז-חושבת יותר מפעמים לפני שפותחת את הפה, בכלל.
לא חוששת מחיכוכים או שהם יתרחקו אלא שיוכלו להביט על הזוגיות שלהם במשקפים שלהם ולא של קשישה כמוני .

 

[mykal]

בדיון כאן

יש קצת 'ערבוב' בין הקונקרטי לתיאוריה כוללנית.טיבו של פורום--זה בסדר אבל מקשה.
(זה פשוט יוצר בעיני שיח בהתיחסות ל'תמונה' שכל אחת/ד רואה)

ואומר למה התכונתי--הבעת עמדה ו/או דיעה, בהתיחס לענינים
של בן זוג--עובד מול בטלן, הלום קרב או בריא, יציב או לא--את אלה אפשר ל'כמת' לבדוק
ברמה של רוח או הפסד. או להתכונן לקראת.

סובלת או לא--זו תחושה אישית של עם מי אני כן 'מסתדרת' או לא סובלת.
לא מוכיח על מה הילד שלנו מרגיש כלפי הדמות.
לכן 'השתיקה' ברורה.
בעוד לתכונות והתנהלות מותר לשוחח, אבל לשוחח, לא להתקיף, לא לכפות,
להביע מחשבה ולדון לגופו של ענין, ולא לגופו של אדם.

 

[אחותו של שקספיר]

מקבלת את האבחנה

לא נתקלתי (למזלי) עדיין בהחלטות הרות גורל (בן זוג הלום קרב ,לא יציב ,או לא בריא אלו דוגמאות קשות)

וקשה לי להתייחס כוללני להיגדים כוללניים.

 

[mykal]

מסכימה לגמרי,

רק משהו--לא הכל זה מול שטות גדולה,
כי אז ברור אין התלבטות,
הבעיה היא לעיתים בניואנסים קטנים, שיש להם תירוצים' כביכול הגיוניים ומשכנעים.
את הצעירים, אבל אנחנו כהורים אמורים לזהות אותם, ולהתיחס אליהם.

 

[shavririt]

נכון, קצת "לפתוח את העיניים" לילדים..

זה בסדר גמור ונכון מאד שנעשה, כל עוד זה לא בנימה תוקפת או מאיימת.
מה שהם מחליטים לעשות עם זה הוא עניינם,
ואני לא מדברת על משהו פלילי או מסוכן שנעשה מאחורי עיניהם - שזה בוודאי דורש התערבות.

 

[ben 911]

בדיוק לפני יומיים הורי כלתי המיועדת והטריה..

ערכו בביתם מסיבת אירוסין לקראת נישואי בני הגדול (34)
היא בת 25 ממוצא הודי..
ילדה מקסימה ויפייפיה.
זה הזכיר לי שגם אני הייתי בן 38 נישאתי לאישה ממוצא הודי אז גם היתה בת 25
ולנו בן משותף שעדיין גר איתי.
הסתכלתי על הזוג הצעיר ככה מהצד
וזה הזכיר לי דברים כל כך נעימים דוקא מעברי
ועשה לי חשק שוב ושוב להינשא עוד ועוד.

34 זה גיל שלדעתי הכי מתאים והכי נוח לנישואין
כי הם יודעים בדיוק מה הם רוצים
ולי כהורה לא נותר אלא לברך.

וקצת לקנא.

 

[BrightEye]

כלומר 34 לבן ו 25 לבת?...

 

[ben 911]

כלומר, אין צורך להמתין עד 34

אבל אם כבר המתנת אז גמזו לטובה.

 

[רזאי]

לא רואה את הסידרה.

בלי קשר לסידרה, יכולה להגיד שאני ובעלי התחתנו מאוד מוקדם. בעלי עוד שירת בשירות סדיר בצבא. היום אני לא מבינה מה בער לנו, למרות שההחלטה הוכחה כנכונה לאורך השנים.
הבן הגדול שלי בן 22, ואם הוא היה מודיע שהוא מתחתן, הייתי חושבת שזה מוקדם מידי.
אני לא בטוחה שהייתי אומרת משהו מוחלט. אם ההורים של בעלי היו אומרים לו משהו נגד החתונה שלנו לפני שהתחתנו, בטח הייתי שומרת להם טינה.

 

[שוש אור]

החובה לאמת

יכולה לספר מתוך נסיוני האישי.
כשבני הודיע על כוונתו להינשא לרעייתו ד'היום, איחלתי מזל טוב אבל לא נתתי ברכתי לנישואין.
הבעתי את התנגדותי הנחרצת, נימקתי את סיבותיי ומודה שאפילו הודעתי כי אם יחליט בכל זאת להינשא, לא אהיה שותפה לשמחה [אסון].
לא אשקר ואומר שדבריי התקבלו בכעס גדול אבל החתונה בוטלה.

כעבור כשנתיים הודיע לי בני כי הכוונה להינשא עדין בעינה והפעם, על אף שעדין חשבתי כי מדובר בטעות, נתתי ברכתי.
בני נישא והיום, כחמש וחצי שנים אחרי, עם שלושה ילדים וחזרה בתשובה באופן הקיצוני ביותר שאפשר, והמשפחה במקום לגדול, התכווצה.

* * * * * * * * * * * * * * * *
לדעתי, עלינו ההורים מוטלת אחריות וחובה לומר לילדנו את מה שאנחנו חושבים,
אני חושבת שהילדים שלנו רוצים לשמוע את דעתנו האמיתית, גם אם לעיתים היא לא הדעה שחשבו לשמוע וגם אם היא לא ערבה לאזניהם.
ולא, אין משמעות לגיל.
בכל גיל אנו מחויבים לאמת, כמובן שברגישות ובהתאמה,
אבל, כמאמר בית המשפט: כל האמת, רק האמת ודבר פרט לאמת.


[ולמען הגילוי הנאות; לא קראתי אף תגובה מעלי, כך שאם דבריי חופפים לדברי אחרים, לא העתקתי

]