נעים גם לנו
ההתלבטות קיימת אצל כל אחד מאיתנו, לפחות אצל אלה שמחזיקים בכיס מודעות פוליטית. חלק מאינו הגיעו למפלגת הצעירים ממסגרות פוליטיות אחרות, אחרי נסיונות כושלים לשכנע את מפלגות האם שלנו לעשות מעשה ולעמוד בהתחייבויות ציבוריות. האכזבה הגדולה הייתה אחרי מאבק הסטודנטים שהוביל בועז טופורובסקי. הממשלה קיבלה החלטה לאמץ את מסקנות ועדת וינוגרד ולהוריד את שכר הלימוד ל-5,800 שקל בשנה, נתניהו, אז שר האוצר, דרש להעלות את שכר הלימוד (מה שלא מפריע לו עכשיו להבטיח בדיוק ההפך), ובהמשך הוקמה ועדת שוחט שקבעה את ההפך. בועז הוביל את המאבק והצליח להקפיא את ההחלטה להעלות את שכר הלימוד, אבל הממשלה מצדה ממשיכה להתעלם מהחלטת ממשלה - להוריד את שכר הלימוד. יד אחת מבטיחה, יד שניה מפרה הבטחה והיד השלישית (תמיד יש יד שלישית) מנסה לדפוק את הצעירים. נחמד מצדם, לא? איפה היו אז נציגנו במפלגת העבודה? נכון. בממשלה. שתיקת הכבשים. באופן אישי נמאס לי מההבטחות האלה. פעם אחת ולתמיד אני רוצה לראות ביצועיסטים ולא מבטיחיסטים. אז אני במפלגת הצעירים. דווקא כמי שמגיע מהצד השמאלי של המפה, הייתי חבר מרצ ואח"כ חבר העבודה, וכמי שתמיד היה פעיל, לא רק מצביע, אני אשמח לראות את המחנה ה"צודק" מתרסק קצת. מקבל סטירה מהציבור. מבין שהגיע הזמן לרענן את השורות. ביי ביי פואד, ביי ביי מג'אדלה, ביי ביי מרציאנו. כשאנשים כמו פינס ושלי וכוחות מבחוץ ונציגים צעירים יעמדו בראש המחנה, אולי לא נצטרך מפלגות סקטוריאליות. כרגע - אנחנו חייבים אותן.