מערכת יחסים בנויה על יכולת ההקשבה אחד לשני
אם את לא תהיי מוכנה להקשיב לי, אני לא אוהב את זה, ולא אחשיב אותך כידידה. ויותר מזה, הדרך שבה אנחנו מקשיבים א עצמינו ואל אחרים, סוללת את הדרך בה אחרים מתייחסים כלפינו. אני בטוח שמורה שבאמת מכבד ומקשיב לתלמידים שלו, יגלה שהתלמידים שלו אוהבים אותו ומכבדים אותו הרבה יותר ממורה סמכותי שמציב גבולות כי ככה הוא החליט או כי ככה המערכת החליטה. דבר ראשון, תודה שאת מוכנה לקבל את העובדה שאולי עשיתי את הדבר הנכון. ואני רוצה להתחיל לענות לך באותו הקשר על שאלה 3: "אתה אינך מעוניין לשרת בצבא, האם היית מעוניין שכולם לא ישרתו בצבא?" אם אנשים היו מתנהגים כמוני, הצבא היה חייב להשתנות, אף אחד לא מתייחס למחאות של אדם אחד, כן מתייחסים לקבוצה, ובצבא כדאי שזו תהיה קבוצה מאד גדולה. אם הצבא היה משתנה, כלומר הוא היה עושה את כל המאמצים לשמור על כבוד החיילים ונאזרחים שנמצאים תחת אחריותו, אם הצבא לא היה הורג את מי שנמצא בדרכו רק כי הוא נמצא בדרכו או מפריע לו, או כדי להראות שהוא חזק. אם אני לא הייתי מתבייש במדים שאני לובש, סביר להניח שלא הייתה לי בעייה לחזור וללבוש אותם. ובואי נעבור לביקורת. אני חושב שבהשוואה שלך בין הצבא ומערכת החינוך את צודקת, שתיהן בעיני סובלות מאותה בעיה. מצד אחד עד סוף שנות השמונים המערכות הללו היו טאבו, כולם הלכו אליהן, אף אחד לא ערער על החלטות המערכת, אף אחד לא ממש העז לתת ביקורת, והמערכות הללו עשו בערך מה שהן רוצות. היום אנשים פתאום מתחילים לשאול שאלות. מתחילים לשאול האם מערכת החינוך באמת נותנת חינוך טוב לילדים שלנו. אולי באמת קיימת קפיצה מקיצונות אחת בה לא היתה ביקורת בכלל לקיצונות הפוכה בה כל דבר נמצא תחת זכוכית מגדלת. אולי מערכת החינוך מתחפרת בדרך פעולתה, למרות שהציבור דורש שינוי. אבל בואי נעזוב לרגע את הביקורת כלפי מערכת החינוך, לא בגלל שאין לי מה להגיד בעניין ואולי אני משאיר דברים פתוחים, אלא כי אני רוצה שתחשבי על נקודה קצת שונה. אם היית צופה מהצד על כל הדיירים בבניין, או ברחוב או בעיר שבה את גרה, והיית בודקת באילו מקומות עבודה אותם אנשים עובדים, אני בטוח שהיית מגלה מגוון רחב מאד של סוגי עבודה, סביבות עבודה שונות. מה שמתאים לאדם א,לא מתאים ל אדם ב' ומה שמתאים ל אדם ג' לא מתאים לא ל - א' ולא ל -ב', וכך הלאה. ואם זה המצב, למה זה לא נכון גם לגבי ילדים? למה מערכת החינוך מנסה בכל הכוח לשמור על אחידות בין כל בתי הספר והכיתות? אני יכול לספר לך שאני גדלתי ברמת השרון, וברמת השרון היו 2 בתי ספר תיכוניים: 1. תיכון ע"ש יגאל אלון, התיכון שלמדתי בו, בעיני נחשב כתיכון חצי פתוח, היינו יכולים לעשות כמעט כל מה שאנחנו רוצים, כל עוד אנחנו שמרנו על מספר חוקים בסיסיים, המורים והמנהל גיבו אותנו, היתה המון השקעה בחינוך לאומנות ומדעים, היו המון פרוייקטים מדליקים של בית הספר מעבר לשעות הלימודים, ובעיני דרך התנהלותו של בית הספר היא זה שגרמה לי בסופו של דבר לסיים בגרות ולהיות במקום שאני נמצא בו היום. היום אני יודע שבית הספר הזה היה מאד מיוחד. 2. תיכון ע"ש רוטברג, תיכון קשוח, ששם לעצמו מטרה לדחוס חומר כמה שיותר, וחינוך לגבולות, אם הייתי מגיע אליו כנראה שהייתי עף ממנו אחרי יומיים. התחושה שלי זה שאת מסתכלת על דברים מאד בשחור ולבן. או חינוך לגבולות, כלומר אני בתור הורה מציב לילד שלי את הגבולות שלו, או שאין גבולות, והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אין שאום דבר אחר. למשל מה עם חינוך לאחריות? שם מפוצץ למשהו שאני חושב שלא הרבה מתייחסים אליו כמוני. אולי אני בתור הורה אחנך את הילד שלי שהוא אחראי לגבולות של עצמו, הוא זה שיקבע אותם, הוא זה שיהיה אחראי למה שהוא עושה בלי שאני אציב לו גבולות, אבל מתוך מודעות להשלכות של מה שהוא החליט? כלומר, הוא יחליט על הדברים החשובים לו בחיים, אני אנחה אותו, אבל הוא זה שבסופו של יום יצטרך לקחת אחריות על החיים שלו. זה לא מצב שבו אני נותן לו הכל, זה גם לא מצב שבו אני מציב לו גבולות, הוא יצטרך ללמוד בעצמו מה טוב לו בחיים, והוא יצטרך לדחוף את עצמו למקומות שבהם הוא רוצה להיות. יש עוד הרבה גישות חוץ מהשלוש האלו, הכל תלוי בנקודת המבט. אביב