ממש מרגש לקרוא את כל מה שכתבת, סבתא שלך היתה אישה אמיצה מאוד וחזקה מאוד, וכל הכבוד לך שלפחות את כותבת עליה ככה, שיהיה לך את הזכרונות, לפחות זה. שזה צפוי לא מרגישים את ההלם זה נכון, אבל עדיין מחבקת אותך
אחרי שגמרתי לנגב את הדמעות מהעיניים, הדבר הכי חזק שעלה לי בראש זה שסבתא שלך כל כך הודית ואני אומרת את זה מתוך אהבה גדולה מאוד להודו על שלל הדברים היפים, העצובים, המצחיקים, המעצבנים, המרגשים, המקוממים, והלא נתפסים שיש בה - ועכשיו גם לסבתא שלך
מה שכתבת על סבתא שלך מצייר אותה יפה ובצבע, וגם בכזו אהבה, וכזה כבוד - התרגשתי. זה מזכיר לי את הצורה שגיל חובב כתב על סבתא שלו בסיפורים ב"מטבח משפחתי" - קראתי, נהניתי ואהבתי אישה לא פשוטה שמעולם לא הכרתי. זה מה שעשית לי עם מה שכתבת על סבתא שלך (וגם עם הסיפורים שכתבת בהמשך). זו הנצחה נהדרת (אולי תכתבי עוד?). חיבוק לך ולסבתא המיוחדת שלך, עליה השלום.
אני אכתוב ספר, בכלל על המשפחה של אבא שלי. יש לציין שכל "חווית" הלוויה והשבעה היתה...היתה... קשה לתאר את זה. המשפחה של אבא שלי היא חוויה בפני עצמה. כולם. טלנובלה אפשר לכתוב עליהם, אבל מהסוג המצחיק, כמו בטי המכוערת...
מפתח של סבתא שלי... when there is a will, there is a way וגם when there is life, there is hope והם תמיד גורמים לי להרגיש שגם אם הדרך ארוכה אז בסופה יהיה טוב.
על החיים שלה. אבל כשאני קוראת אותך זה כמו לראות אותה בראש בסרט. סרט צבעוני כזה כמו הסרטים של קוסטריצה. איזו אישה! עכשיו גם אני אחשוב עליה כשאזלול לי פתי בר.
וגם הזמנות לחתונות, בריתות, בר מיצוות... הכל מצאנו בקופסת הפתי בר (שהיא, אגב, היתה קוראת לו "פתית בורי" כי ככה כותבים באנגלית batit buri וקוראים בצרפתית פתי בר... אבל מה סבתא שלי מבינה בצרפתית ?) היא הכירה את כל השמות וכמובן מי שייך למי (שזה לא קל במשפחה העניפה הזו, מודה שיש נינים שאני לא זוכרת איך קוראים להם) ותמיד התיחסה יפה, קראה בשמות חיבה (פופלי פופטה זה השם הנפוץ... לא יודעת מה זה אומר. אומרים את זה po-pa-ti po-pa-ta) וחילקה פתי בר
לאף אחד מהנינים לא היה הרבה קשר איתה כי היא לא דיברה עברית, רק אנגלית. לקטנטנים היא ידעה להגיד את שני המשפטים הפולניים להפליא הבאים: "אני זקנה" (יש לבטא Za-Kena) "אתה לא אוהבת סבתא !" כדי לקבל מייד חיבוק ונשיקה כמובן
ומשהו קטן - סבתא שלי נפטרה לפני 3 שבועות ( אחרי מחלה קשה, וכמוך, גם אני לא בכיתי). הבכי היחידי בזמן הטקס כשאבי הקריא מילות פרידה... השבוע סידרתי את הממד וגיליתי עבודה שאחותי עשתה בתיכון "עץ יוחסין" ובו תמונות יפות של סבתי זל ושל כל המשפחה של אבי. אני מחכה לשלושים שבו אביא את העבודה ואראה למשפחה המורחבת את התמונות שמצאתי. שלא תדעי עוד צער