סבתא שלי ../images/Emo13.gif
לסבתא שלי היו חיים לא קלים. בהיותה נערה בהודו היא איבדה כמעט את כל משפחתה בחודש וחצי. אחיה הגדול נהרג בקטטה, אחיה הקטן התחבא בזמן השבעה לשחק בגפרורים ונשרף למוות והוריה מתו בזה אחר זה, מצער, כך אמרו. היא נותרה עם אחותה הגדולה שלקחה אותה לביתה, לטפל בילדיה. אז היא טיפלה, וניקתה, ובישלה. והיתה מקשיבה בשקט כשהילדות היו לומדות וככה לימדה את עצמה קרוא וכתוב באנגלית, לבד. אחר כך חיתנו אותה. וסבא שלי היה בעיקר שותה ומהמר על כל מה שהרוויח. והיא ילדה לו בת, ואחר כך עוד בת. בהודו של פעם ללדת רק בנות זו היתה אשמתה, בושתה, אי מילוי חובתה לבעלה ולמשפחתו. אז היא סבלה מהצקות של חמותה ומנחת זרועו של בעלה וילדים נוספים לא נולדו הרבה שנים. אחר כך נולד סוף סוף בן והיא רצתה לעלות לישראל, להתרחק מהודו ומהקזינו ומהרחובות. איכשהו היא שיכנעה את סבא שלי והם עלו לארץ, בחודש שמיני היא עלתה, כל כך צנומה ורזה שבעליה למטוס לא שמו לב שהיא הרה, כך אמרה. בארץ נולד עוד בן, אבא שלי, היא מספרת שהיה תינוק יפה כל כך ושבבית החולים הציעו לה לקנות אותו ממנה כי יש לה מספיק ילדים. היא שמרה אותו אצלה, כמו לביאה, לא נתנה לאף אחד אפילו להסתכל בו יותר. אחר כך הם חזרו להודו. בישראל של פעם היה צריך להשאיר קרוב משפחה בארץ כערובה לכך שיחזרו אז בלב כבד היא השאירה פה את שתי בנותיה הגדולות, בקיבוץ. שנים אחר כך הם עלו בפעם השניה, עם עוד בן שנולד שם. עוד בן נולד לה פה בארץ וסבא שלי נפטר והשאיר אותה אלמנה, עם שישה ילדים. "מלחמת יום כיפור הרסה לי את החיים" היא היתה אומרת. באנגלית. כחמישים שנה בארץ ולא מדברת עברית כמעט בכלל, מילים בודדות פה ושם. במלחמת יום כיפור שניים מילדיה נפצעו קשה מאד, בהפרש של שבועיים. שכבו בבתי חולים והיא התרוצצה בינהם לא יודעת את מי לסעוד קודם. "אלוהים אמר לי בחלום שהכל יהיה בסדר, שתתחתנו ויהיו לכם ילדים" היא אמרה להם כשראתה שהם נכים ומצולקים. כן, אלוהים היה חבר של סבתא שלי, תמיד שלח לה חלומות ואותות ומופתים וסימנים באויר ובמים ובשמים. תמיד סיפר לה בחלום מה לעשות והיא תמיד עשתה. ולא משנה שכך היה, מלחמת יום כיפור, היא אמרה, הרסה לה את החיים. ובכל זאת בכל יום שבת היתה מדליקה נרות ובקול הסדוק שלה שרה את השיר היחיד שידעה בעברית שבורה כזו, שהיאלא ממש ידעה מה המילים ומה הן אומרות חוץ מזה שזה שיר על אליהו הנביא. ועד היום אין לי מושג מה המילים האמיתיות של השיר.. "אליהו הנביא, אליהו התשבי מי-מלאנו, בוא עלינו עם משיח בן דוד" ואחר כך מתפלאים למה סבתא שלי היתה זקנה כבר בגיל ארבעים וגם קצת קוקו. סבתא שלי, כמו שאני זוכרת אותה תמיד היתה קצת קוקו. היו לה משפטים לכל מצב ועניין, משפטי מחץ מחורזים כאלו באנגלית - Early to bed and early to rise Make a person healthy and wise היא היתה מסתובבת לה בבגדים שתפרה בעצמה, מוילונות וסדינים ישנים לדעתי, עם מטריה מעל הראש גם בקיץ, נגד השמש. אומרת את הדברים הכי מביכים בזמנים הכי מביכים כי היא בטוחה שאף אחד בארץ לא מבין אנגלית חוץ ממנה. זורקת את הזבל ככה מחוץ לדלת, כמו שהיתה עושה בהודו. היא היתה מודיעה לקופת חולים שבשבילה תרופות זה בחינם כי היא למדינה נתנה מספיק כבר ולאיש של הקרטיבים היתה אומרת שהיא זו שתגיד לו כמה מתחשק לה לשלם על הקרטיבים שלו לפי איך שיהיה לה טעים. וכולם כבר הכירו אותה וידעו שאחר כך הילדים שלה יבואו לשלם, אז שתקח. כמו ילדה קטנה היתה צוחקת מכל הלב גם בפעם המאה שראתה בוידאו את סלאח שבתי או קזבלן (עם תרגום דהוי לאנגלית) והיתה קוראת לנו "מהר מהר ! בואו" על כל סרט הודי או טורקי בטלוויזיה "בואו תראו, עשו סרט ב-ד-י-ו-ק על החיים שלי". היא תמיד אהבה סרטים מצויירים והיתה מתפלאת איך מלבישים את השחקנים כל כך יפה שיראו ככה צבעוניים. ואיך היא אהבה פתי בר. היתה מחלקת פתי בר לכל מי שנכנס ויצא, קח, קח, כאילו זה הממתק הכי שווה בעולם. והיא לימדה אותי לבשל, ככה לפי העין והרגש, בלי הוראות מדוייקות ואיכשהו לא משנה גם אם אני אעשה בדיוק מה שהיא היתה עושה זה אף פעם לא יצא באותו הטעם. לדעתי פשוט הידים שלה היו סוג של תבלין, הן היו עושות טעם מיוחד ואי אפשר לשחזר אותו. והיא היתה מצחיקה, וחכמה, וחריפה וערמומית לפעמים. והיה לה כוח, בתוכה היתה יצוקה מפלדה לשרוד את החיים האלו. והיא נפטרה בשבוע שעבר אחרי כמה שנים אחרונות של מחלות וסבל מיותרות. השאירה אחריה רק קומץ מסמכים ותמונות בקופסה קטנה וריקה של פתי בר. וזה היה לי עצוב לי לחשוב שזה מה שנשאר עד שהעלתי את כל הזכרונות האלו, עד שספרתי שהיא השאירה אחריה שישה ילדים, עשרים ושבעה נכדים ושבע עשרה נינים ונינות (אם לא טעיתי בספירה) שהגדולה בהן בת עשרים והקטנה בת שבעה חודשים. היא השאירה אחריה הרבה אנשים טובים והיא נמצאת קצת בכל אחד מהם - האומץ שלה, השכל שלה, עוז הרוח, החוצפה, כוח הסבל, הסבלנות, והאהבה. לא בכיתי, כשזה כל כך צפוי שזה יקרה אז לא מרגישים הלם וגם האבל מתון יותר. אבל אני אתגעגע אליה, ורק רציתי לספר
לסבתא שלי היו חיים לא קלים. בהיותה נערה בהודו היא איבדה כמעט את כל משפחתה בחודש וחצי. אחיה הגדול נהרג בקטטה, אחיה הקטן התחבא בזמן השבעה לשחק בגפרורים ונשרף למוות והוריה מתו בזה אחר זה, מצער, כך אמרו. היא נותרה עם אחותה הגדולה שלקחה אותה לביתה, לטפל בילדיה. אז היא טיפלה, וניקתה, ובישלה. והיתה מקשיבה בשקט כשהילדות היו לומדות וככה לימדה את עצמה קרוא וכתוב באנגלית, לבד. אחר כך חיתנו אותה. וסבא שלי היה בעיקר שותה ומהמר על כל מה שהרוויח. והיא ילדה לו בת, ואחר כך עוד בת. בהודו של פעם ללדת רק בנות זו היתה אשמתה, בושתה, אי מילוי חובתה לבעלה ולמשפחתו. אז היא סבלה מהצקות של חמותה ומנחת זרועו של בעלה וילדים נוספים לא נולדו הרבה שנים. אחר כך נולד סוף סוף בן והיא רצתה לעלות לישראל, להתרחק מהודו ומהקזינו ומהרחובות. איכשהו היא שיכנעה את סבא שלי והם עלו לארץ, בחודש שמיני היא עלתה, כל כך צנומה ורזה שבעליה למטוס לא שמו לב שהיא הרה, כך אמרה. בארץ נולד עוד בן, אבא שלי, היא מספרת שהיה תינוק יפה כל כך ושבבית החולים הציעו לה לקנות אותו ממנה כי יש לה מספיק ילדים. היא שמרה אותו אצלה, כמו לביאה, לא נתנה לאף אחד אפילו להסתכל בו יותר. אחר כך הם חזרו להודו. בישראל של פעם היה צריך להשאיר קרוב משפחה בארץ כערובה לכך שיחזרו אז בלב כבד היא השאירה פה את שתי בנותיה הגדולות, בקיבוץ. שנים אחר כך הם עלו בפעם השניה, עם עוד בן שנולד שם. עוד בן נולד לה פה בארץ וסבא שלי נפטר והשאיר אותה אלמנה, עם שישה ילדים. "מלחמת יום כיפור הרסה לי את החיים" היא היתה אומרת. באנגלית. כחמישים שנה בארץ ולא מדברת עברית כמעט בכלל, מילים בודדות פה ושם. במלחמת יום כיפור שניים מילדיה נפצעו קשה מאד, בהפרש של שבועיים. שכבו בבתי חולים והיא התרוצצה בינהם לא יודעת את מי לסעוד קודם. "אלוהים אמר לי בחלום שהכל יהיה בסדר, שתתחתנו ויהיו לכם ילדים" היא אמרה להם כשראתה שהם נכים ומצולקים. כן, אלוהים היה חבר של סבתא שלי, תמיד שלח לה חלומות ואותות ומופתים וסימנים באויר ובמים ובשמים. תמיד סיפר לה בחלום מה לעשות והיא תמיד עשתה. ולא משנה שכך היה, מלחמת יום כיפור, היא אמרה, הרסה לה את החיים. ובכל זאת בכל יום שבת היתה מדליקה נרות ובקול הסדוק שלה שרה את השיר היחיד שידעה בעברית שבורה כזו, שהיאלא ממש ידעה מה המילים ומה הן אומרות חוץ מזה שזה שיר על אליהו הנביא. ועד היום אין לי מושג מה המילים האמיתיות של השיר.. "אליהו הנביא, אליהו התשבי מי-מלאנו, בוא עלינו עם משיח בן דוד" ואחר כך מתפלאים למה סבתא שלי היתה זקנה כבר בגיל ארבעים וגם קצת קוקו. סבתא שלי, כמו שאני זוכרת אותה תמיד היתה קצת קוקו. היו לה משפטים לכל מצב ועניין, משפטי מחץ מחורזים כאלו באנגלית - Early to bed and early to rise Make a person healthy and wise היא היתה מסתובבת לה בבגדים שתפרה בעצמה, מוילונות וסדינים ישנים לדעתי, עם מטריה מעל הראש גם בקיץ, נגד השמש. אומרת את הדברים הכי מביכים בזמנים הכי מביכים כי היא בטוחה שאף אחד בארץ לא מבין אנגלית חוץ ממנה. זורקת את הזבל ככה מחוץ לדלת, כמו שהיתה עושה בהודו. היא היתה מודיעה לקופת חולים שבשבילה תרופות זה בחינם כי היא למדינה נתנה מספיק כבר ולאיש של הקרטיבים היתה אומרת שהיא זו שתגיד לו כמה מתחשק לה לשלם על הקרטיבים שלו לפי איך שיהיה לה טעים. וכולם כבר הכירו אותה וידעו שאחר כך הילדים שלה יבואו לשלם, אז שתקח. כמו ילדה קטנה היתה צוחקת מכל הלב גם בפעם המאה שראתה בוידאו את סלאח שבתי או קזבלן (עם תרגום דהוי לאנגלית) והיתה קוראת לנו "מהר מהר ! בואו" על כל סרט הודי או טורקי בטלוויזיה "בואו תראו, עשו סרט ב-ד-י-ו-ק על החיים שלי". היא תמיד אהבה סרטים מצויירים והיתה מתפלאת איך מלבישים את השחקנים כל כך יפה שיראו ככה צבעוניים. ואיך היא אהבה פתי בר. היתה מחלקת פתי בר לכל מי שנכנס ויצא, קח, קח, כאילו זה הממתק הכי שווה בעולם. והיא לימדה אותי לבשל, ככה לפי העין והרגש, בלי הוראות מדוייקות ואיכשהו לא משנה גם אם אני אעשה בדיוק מה שהיא היתה עושה זה אף פעם לא יצא באותו הטעם. לדעתי פשוט הידים שלה היו סוג של תבלין, הן היו עושות טעם מיוחד ואי אפשר לשחזר אותו. והיא היתה מצחיקה, וחכמה, וחריפה וערמומית לפעמים. והיה לה כוח, בתוכה היתה יצוקה מפלדה לשרוד את החיים האלו. והיא נפטרה בשבוע שעבר אחרי כמה שנים אחרונות של מחלות וסבל מיותרות. השאירה אחריה רק קומץ מסמכים ותמונות בקופסה קטנה וריקה של פתי בר. וזה היה לי עצוב לי לחשוב שזה מה שנשאר עד שהעלתי את כל הזכרונות האלו, עד שספרתי שהיא השאירה אחריה שישה ילדים, עשרים ושבעה נכדים ושבע עשרה נינים ונינות (אם לא טעיתי בספירה) שהגדולה בהן בת עשרים והקטנה בת שבעה חודשים. היא השאירה אחריה הרבה אנשים טובים והיא נמצאת קצת בכל אחד מהם - האומץ שלה, השכל שלה, עוז הרוח, החוצפה, כוח הסבל, הסבלנות, והאהבה. לא בכיתי, כשזה כל כך צפוי שזה יקרה אז לא מרגישים הלם וגם האבל מתון יותר. אבל אני אתגעגע אליה, ורק רציתי לספר
