לא יודעת..
זה התחיל מהלם, עבר לעצב וחוסר יכולת להתרכז בעבודה (עד כדי כך שנאלצתי להסביר לקולגה שלי מה קרה), במהלך היום היו לי כמה מלחמות לנהל אז העצב היה מהול בלא מעט עצבים. בכיתי קצת בעקבות גיף לא צפוי בטמבלר, בכיתי עוד קצת כשהחבר שאל מה קרה אבל חוץ מזה אני לא יודעת כמה ראו את זה כלפי חוץ.
מה שכנראה הכי ראו היה את העצבים. עצבים על התקשורת, על כל מי ששהגיב ב"אה, זה בטח הסמים" או "עוד מסומם", וכן, עמוק בפנים גם לי היה ברור בשלב הזה שזה קשור לסמים. אדם בריא בן 30 וקצת לא נופל ומת סתם כך. אבל בכל זאת זה עיצבן אותי. וכמובן שבכל פעם שחשבתי על ליאה נשבר לי הלב.
אחרי שפורסם רשמית שזו סיבת המוות העצבים חזרו פול טיים - שוב על התקשורת, על כל מי שטען שהתהילה עלתה לו לראש ובגלל זה הוא התמכר, על כל מי שהעדיף להתעסק בלנחש איך ולמה ולהראות ש"הא, צדקנו, זה באמת הסמים", על כל מי שרוכב על הגל (כן, גם תפוז), על כל הכתבות המגעילות, הידיעות המסולפות, על זה שחברי הקאסט צריכים אשכרה לבקש מפורשות שיתנו להם ספייס בכזו תקופה קשה כי ככל הנראה שמעריצים לא מבינים את זה לבד וכו' וכו'.
בסה"כ השבוע הזה גרם לי להבין כמה דברים ולהחליט כמה החלטות, עכשיו אני בעיקר במצב של הדחקה ונראה לי שאני גם מתקרבת להשלמה.
אבל אני לא יודעת מה יהיה כשיגיע הפרק הראשון לעונה...