סתם אני...
New member
סיפור-אבודים
אבודים הכרתי פעם אחת, סתם אחת ואולי לא ... שמה היה דנה, דנה תמיד הייתה הילדה הטובה, זאת שלומדת, מקשיבה, ילדה שקטה כזאת, אחת שפשוט שם, בשקט תמידי, יש הרבה כאלה שפשוט נבלעים באדמה והשקט שהיה עדיין ישנו ואיש אינו מבחין. על דנה בסוף תיכון תמיד אמרו זאת שהכי סביר שתהיה רעיה טובה... זה לא דבר רע אבל... זה גם לא דבר טוב במיוחד... ילדים שקטים פשוט נעלמים הם הילדים הטובים שיורדים עליהם ביסודי, הילדים שלא שמים לב אליהם בתיכון, בכניסת הצבא הם פשוט נעלמים ואף אחד לא זוכר, מי דנה, יוסי מי אלה? גורל עצוב של התנדפות באוויר זה מה שציפה לדנה, היא לא ידעה זאת כמובן, היא גם לא זכרה את חברתה הטובה ביותר יסמין, שאתה הייתה 7 שנים מכיתה א` ביחד, יסמין גם היא הייתה אחת מהשקטות האלה, אחת מהאבודות, להאבד בצורה כזו זה נוראי, אנשים מאבדים את עצמם ואת הקשר עם האדמה עם החיים, לאבודים אין דרך חזרה, ודנה כנראה תהיה אחת מהם , תאבד איפה שהו בין התיכון לצבא בין הבירוקרטיה והדפים, שרון לעומתה היה אדם חזק אחד מהמקובלים, הם דיברו לפעמים, אינני בטוח אם זה היה קשר של ניצול או שמץ כלשהו של חיבה אבל הם דיברו, לא שיחות עמוקות לא משהו שמשנה פשוט שלום מה שלומך? דיברו. שרון, היה ידוע, עוד מהיותו קטן ... לשרון יש עתיד, הוא יהיה קרבי בצבא יצליח בחייו הוא לא יהיה אחד מהאבודים, הוא לא יאבד. להאבד זה דבר שנמצא באופי עמוק בפנים, עוד כשאתה קטן רואים ברגעים קטנים ונדירים של אמת מי הם האבודים, אינני אומר שאין תקווה למיועדים להאבד אך בדרך כלל הם פשוט לא שמים לב ושוקעים במצבם ונאבדים לאט לאט. יסמין הזאת שהזכרתי קודם, היא הייתה מקרה מיוחד, היא רצתה להאבד, להעלם, פשוט להימחק אני לא יודע למה אבל היא רצתה. בכיתה ח` נעלמה ואני היחיד שזוכר אותה , אבל אני... אני הסופר אני חייב לזכור, היא הייתה ילדה כמו שאמרתי .. אחת מה``טובות`` שהכל נראה אצלן על פני השטח טוב, שום דבר לא משתבש, וגם מההיכרות שלי איתה אף על פי שלא הייתה עמוקה היא נראתה לי כילדה רגילה, לא שמחה, אולי קצת שחורה... ילדה עם שחור בנשמה אבל על פני בשטח בסדר, בסדר גמור. לא הספקתי להכיר אותה יותר והיא נאבדה, אני לא יודע איך ולמה, יש שאומרים שראו אותה באותו יום, האחרון שבו עוד הייתה אך כיום איש אינו זוכר אותה , האחרונים שהיו איתה אמרו שהיא החזיקה ביד מראה.. מראה שבורה... לי זה לא אמר דבר וגם לא עניין אותי במיוחד באותה תקופה. ``מראה שבורה נשמה שחורה, מחפשים דרך ולא מוצאים מוצא, יושבים ובוכים, ילדים אבודים, נעלמים לנצח עם אותם השדים.`` אבל נחזור לנושא סיפורנו הילדה ההיא.. מה שמה ? אהה כן .. דנה, דנה הייתה בדרכה להתגייס לצבא בדרכה לתל-השומר במדי הצבא הירוקים, חיילים רבים היו שם על האוטובוס צועקים, שרים וחלקם רק בוהים מהחלון בוהקים. ודנה , גם היא הייתה שם יושבת לה בסוף האוטובוס, לבדה במושב האחורי, על מה חשבה באותו רגע לא אדע... אך יכולתי לראות על פניה את המבט האובד, האבוד לאט לאט היא נמחקת ולא כי היא רוצה... היא פשוט לא מתנגדת, בתחילה הרגש נמחק, כולם חושבים שזה בגלל הצבא .. ההרג והאי-אכפתיות לא רואים בזה בעיה רצינית, אחר כך המחשבות הולכות וגם לזה לא שמים לב... זה רק הצבא, צריך לעשות את מה שהמפקד אומר, לרוץ כי אמרו, לאכול כי אמרו, לשבת לקום , משחק ילדים, הכל כי אמרו, המפקד אמר, הרס``ר, איבוד החשיבה אינו נדיר בצבא ניתן לראותו בכל מקום אז גם אצל דנה. דנה, כולם חשבו גם אחת מהם המושפעים, חלשי האופי שכמו ביסודי יורדים עליהם. אף אחד לא ראה והרגיש בהעלמות רגשות, מחשבה, רק הגוף עוד שם. וביום אחד כשראיתי אותה, ריקה מכל תוכן, נשמתה שחורה עם כתמים ירוקים (גם הצבא עשה את שלו) ידעתי שלא אראה אותה עוד לעולם. באותו יום הופיעה כתבה בעיתון על הסכם שלום שנחתם... ושמחה גדולה, אני, לא ידעתי וגם לא היה לי אכפת במיוחד. אחרי היום הזה את דנה כבר לא ראיתי, קיוויתי שהמשיכה בחייה, אך נשמה שחורה כמו שראיתי באותו יום לא יכולה לשרוד. כיום, אנשים אינם זוכרים את דנה, רק אני זוכר את דנה... או אולי זה רק פרי הדמיון שלי? שנים עברו וההאבדות עדיין נמשכת, אף אחד לא מנסה להפסיק זאת. אני... אני אחד שניצל, אולי בגלל זה אני זוכר אותם, השחורים הבוהקים, החלשים כביכול אך החזקים ביותר שאכיר בחיי, אלו שניסו להתנגד וגם אלו שהפסידו במאבק, אני... אני חושב שניצחתי, אני לא מחוק לא אבוד... ואולי אני טועה? כותב אליכם ממתחת למים ומעבר לחושך.. היכן שיש רק אור... אור שחור אני.
אבודים הכרתי פעם אחת, סתם אחת ואולי לא ... שמה היה דנה, דנה תמיד הייתה הילדה הטובה, זאת שלומדת, מקשיבה, ילדה שקטה כזאת, אחת שפשוט שם, בשקט תמידי, יש הרבה כאלה שפשוט נבלעים באדמה והשקט שהיה עדיין ישנו ואיש אינו מבחין. על דנה בסוף תיכון תמיד אמרו זאת שהכי סביר שתהיה רעיה טובה... זה לא דבר רע אבל... זה גם לא דבר טוב במיוחד... ילדים שקטים פשוט נעלמים הם הילדים הטובים שיורדים עליהם ביסודי, הילדים שלא שמים לב אליהם בתיכון, בכניסת הצבא הם פשוט נעלמים ואף אחד לא זוכר, מי דנה, יוסי מי אלה? גורל עצוב של התנדפות באוויר זה מה שציפה לדנה, היא לא ידעה זאת כמובן, היא גם לא זכרה את חברתה הטובה ביותר יסמין, שאתה הייתה 7 שנים מכיתה א` ביחד, יסמין גם היא הייתה אחת מהשקטות האלה, אחת מהאבודות, להאבד בצורה כזו זה נוראי, אנשים מאבדים את עצמם ואת הקשר עם האדמה עם החיים, לאבודים אין דרך חזרה, ודנה כנראה תהיה אחת מהם , תאבד איפה שהו בין התיכון לצבא בין הבירוקרטיה והדפים, שרון לעומתה היה אדם חזק אחד מהמקובלים, הם דיברו לפעמים, אינני בטוח אם זה היה קשר של ניצול או שמץ כלשהו של חיבה אבל הם דיברו, לא שיחות עמוקות לא משהו שמשנה פשוט שלום מה שלומך? דיברו. שרון, היה ידוע, עוד מהיותו קטן ... לשרון יש עתיד, הוא יהיה קרבי בצבא יצליח בחייו הוא לא יהיה אחד מהאבודים, הוא לא יאבד. להאבד זה דבר שנמצא באופי עמוק בפנים, עוד כשאתה קטן רואים ברגעים קטנים ונדירים של אמת מי הם האבודים, אינני אומר שאין תקווה למיועדים להאבד אך בדרך כלל הם פשוט לא שמים לב ושוקעים במצבם ונאבדים לאט לאט. יסמין הזאת שהזכרתי קודם, היא הייתה מקרה מיוחד, היא רצתה להאבד, להעלם, פשוט להימחק אני לא יודע למה אבל היא רצתה. בכיתה ח` נעלמה ואני היחיד שזוכר אותה , אבל אני... אני הסופר אני חייב לזכור, היא הייתה ילדה כמו שאמרתי .. אחת מה``טובות`` שהכל נראה אצלן על פני השטח טוב, שום דבר לא משתבש, וגם מההיכרות שלי איתה אף על פי שלא הייתה עמוקה היא נראתה לי כילדה רגילה, לא שמחה, אולי קצת שחורה... ילדה עם שחור בנשמה אבל על פני בשטח בסדר, בסדר גמור. לא הספקתי להכיר אותה יותר והיא נאבדה, אני לא יודע איך ולמה, יש שאומרים שראו אותה באותו יום, האחרון שבו עוד הייתה אך כיום איש אינו זוכר אותה , האחרונים שהיו איתה אמרו שהיא החזיקה ביד מראה.. מראה שבורה... לי זה לא אמר דבר וגם לא עניין אותי במיוחד באותה תקופה. ``מראה שבורה נשמה שחורה, מחפשים דרך ולא מוצאים מוצא, יושבים ובוכים, ילדים אבודים, נעלמים לנצח עם אותם השדים.`` אבל נחזור לנושא סיפורנו הילדה ההיא.. מה שמה ? אהה כן .. דנה, דנה הייתה בדרכה להתגייס לצבא בדרכה לתל-השומר במדי הצבא הירוקים, חיילים רבים היו שם על האוטובוס צועקים, שרים וחלקם רק בוהים מהחלון בוהקים. ודנה , גם היא הייתה שם יושבת לה בסוף האוטובוס, לבדה במושב האחורי, על מה חשבה באותו רגע לא אדע... אך יכולתי לראות על פניה את המבט האובד, האבוד לאט לאט היא נמחקת ולא כי היא רוצה... היא פשוט לא מתנגדת, בתחילה הרגש נמחק, כולם חושבים שזה בגלל הצבא .. ההרג והאי-אכפתיות לא רואים בזה בעיה רצינית, אחר כך המחשבות הולכות וגם לזה לא שמים לב... זה רק הצבא, צריך לעשות את מה שהמפקד אומר, לרוץ כי אמרו, לאכול כי אמרו, לשבת לקום , משחק ילדים, הכל כי אמרו, המפקד אמר, הרס``ר, איבוד החשיבה אינו נדיר בצבא ניתן לראותו בכל מקום אז גם אצל דנה. דנה, כולם חשבו גם אחת מהם המושפעים, חלשי האופי שכמו ביסודי יורדים עליהם. אף אחד לא ראה והרגיש בהעלמות רגשות, מחשבה, רק הגוף עוד שם. וביום אחד כשראיתי אותה, ריקה מכל תוכן, נשמתה שחורה עם כתמים ירוקים (גם הצבא עשה את שלו) ידעתי שלא אראה אותה עוד לעולם. באותו יום הופיעה כתבה בעיתון על הסכם שלום שנחתם... ושמחה גדולה, אני, לא ידעתי וגם לא היה לי אכפת במיוחד. אחרי היום הזה את דנה כבר לא ראיתי, קיוויתי שהמשיכה בחייה, אך נשמה שחורה כמו שראיתי באותו יום לא יכולה לשרוד. כיום, אנשים אינם זוכרים את דנה, רק אני זוכר את דנה... או אולי זה רק פרי הדמיון שלי? שנים עברו וההאבדות עדיין נמשכת, אף אחד לא מנסה להפסיק זאת. אני... אני אחד שניצל, אולי בגלל זה אני זוכר אותם, השחורים הבוהקים, החלשים כביכול אך החזקים ביותר שאכיר בחיי, אלו שניסו להתנגד וגם אלו שהפסידו במאבק, אני... אני חושב שניצחתי, אני לא מחוק לא אבוד... ואולי אני טועה? כותב אליכם ממתחת למים ומעבר לחושך.. היכן שיש רק אור... אור שחור אני.
