שמלת תחרה1
Well-known member
לפני שמונה ימים, קיבלתי טלפון ממעריצה וותיקה בדמות מלאך מדימונה בשם מוריה. קובי, נולד פה לזוג חברים שלי תינוק, בן זכר, והחלום שלהם שאתה תשב על כסא הסנדק והם שואלים אם תסכים להגיע לברית בעוד שבוע כאן בדימונה?
הייתי בהלם, זוג שאיני מכיר ומבקש לכבד אותי במצווה כה חשובה ובכבוד כזה גדול. ׳איפה הסבא, הדודים? למה הם מבקשים אותי, אדם זר להם׳ שאלתי!?
היא ענתה תשובה שהממה אותי, ׳לסנדק יש תפקיד חשוב על הילד, הילד גודל בדמותו, וההורים מבקשים שתהיה לו מידת כיבוד הורים כמו שאתה עושה עם אמא שלך. זה בן זקונים שלהם (כמוך) והם רוצים שתדבק בו מידה זו שאתה משמש בה דוגמא לכולנו׳. ישר עניתי תגידי להם שזה כבוד גדול עבורי וזכות שלא דמיינתי, ואני כמובן מגיע בשמחה ואהבה..
הבוקר, יום הברית, טבלתי במקווה, התחדשתי בחליפה חדשה, ונסעתי לאולם בדימונה שם חוץ מאותה מעריצה בדמות מלאך מוריה, לא הכרתי אף אחד. איך שנכנסתי לאולם, האבא יניב ניגש אלי, הציג את עצמו והחל להזיע. יחד איתו התחלתי גם אני להזיע מהתרגשות. ומההלם, אני שמתפרנס מהקול שלי, לא הצלחתי להוציא מילה.
ישבתי על כסא הסנדקות, עם הטלית שמו עליי את התינוק המתוק, הרב מתחיל לקרוא את הברכות והראש שלי רק במחשבות. מול עיניי הופיע פתאום דמותו של אבא שלי, פטי ז״ל שהלך לי מיד אחרי שנפתחה החקירה נגדי מצער, ודמותה של אמא של שריתה שתבדל״א וכמה סבלה מזה וכמעט השתגעה שהבינה שאני נכנס לבית אסורים, ואפילו את התא הקטן שם במקום הארור, כשהסתכלתי מבעד לסורגים והאמנתי שאני כבר מוקצה ומה מחכה לי בחוץ ואיזה עתיד…
ובינתיים הטקס נגמר, נותנים לרך הנולד את השם ״נהוראי דוד״ שיזכה לחיים ארוכים וטובים, למצוות ומעשים טובים אמן והאבא, האמא והמשפחה ניגשים לברכה ממני. התרוממתי, שמתי עליהם את הטלית, התחלתי להוציא את הברכה הראשונה, ולא הצלחתי. פתאום התפרצתי בבכי כל כך ארוך, כשהם כל הזמן הזה מתחת לטלית, ואני מברך ובוכה, בוכה ומברך וכול האולם רואה, מתרגש ובוכה יחד איתנו.
זכיתי היום בזכות גדולה מאנשים זרים אבל כאלו שנקשרה נפשי בנפשם לעולם. אני מודה למשפחת בן דוד על הכבוד הגדול ומאחל לאבא יניב ולאמא דנה, שידעו רק נחת מנהוראי דוד ומכול יוצאי חלציהם ושהוא אכן יהיה עבורם ולמענם גם הוא סמל לכיבוד הורים ושתמיד ידעו בריאות ושמחה בביתם ולכל אחד שקורא את המילים האלו, תזכרו תמיד, גם מאחרי הדברים הקשים העומדים עליך, אני עומד.
הייתי בהלם, זוג שאיני מכיר ומבקש לכבד אותי במצווה כה חשובה ובכבוד כזה גדול. ׳איפה הסבא, הדודים? למה הם מבקשים אותי, אדם זר להם׳ שאלתי!?
היא ענתה תשובה שהממה אותי, ׳לסנדק יש תפקיד חשוב על הילד, הילד גודל בדמותו, וההורים מבקשים שתהיה לו מידת כיבוד הורים כמו שאתה עושה עם אמא שלך. זה בן זקונים שלהם (כמוך) והם רוצים שתדבק בו מידה זו שאתה משמש בה דוגמא לכולנו׳. ישר עניתי תגידי להם שזה כבוד גדול עבורי וזכות שלא דמיינתי, ואני כמובן מגיע בשמחה ואהבה..
הבוקר, יום הברית, טבלתי במקווה, התחדשתי בחליפה חדשה, ונסעתי לאולם בדימונה שם חוץ מאותה מעריצה בדמות מלאך מוריה, לא הכרתי אף אחד. איך שנכנסתי לאולם, האבא יניב ניגש אלי, הציג את עצמו והחל להזיע. יחד איתו התחלתי גם אני להזיע מהתרגשות. ומההלם, אני שמתפרנס מהקול שלי, לא הצלחתי להוציא מילה.
ישבתי על כסא הסנדקות, עם הטלית שמו עליי את התינוק המתוק, הרב מתחיל לקרוא את הברכות והראש שלי רק במחשבות. מול עיניי הופיע פתאום דמותו של אבא שלי, פטי ז״ל שהלך לי מיד אחרי שנפתחה החקירה נגדי מצער, ודמותה של אמא של שריתה שתבדל״א וכמה סבלה מזה וכמעט השתגעה שהבינה שאני נכנס לבית אסורים, ואפילו את התא הקטן שם במקום הארור, כשהסתכלתי מבעד לסורגים והאמנתי שאני כבר מוקצה ומה מחכה לי בחוץ ואיזה עתיד…
ובינתיים הטקס נגמר, נותנים לרך הנולד את השם ״נהוראי דוד״ שיזכה לחיים ארוכים וטובים, למצוות ומעשים טובים אמן והאבא, האמא והמשפחה ניגשים לברכה ממני. התרוממתי, שמתי עליהם את הטלית, התחלתי להוציא את הברכה הראשונה, ולא הצלחתי. פתאום התפרצתי בבכי כל כך ארוך, כשהם כל הזמן הזה מתחת לטלית, ואני מברך ובוכה, בוכה ומברך וכול האולם רואה, מתרגש ובוכה יחד איתנו.
זכיתי היום בזכות גדולה מאנשים זרים אבל כאלו שנקשרה נפשי בנפשם לעולם. אני מודה למשפחת בן דוד על הכבוד הגדול ומאחל לאבא יניב ולאמא דנה, שידעו רק נחת מנהוראי דוד ומכול יוצאי חלציהם ושהוא אכן יהיה עבורם ולמענם גם הוא סמל לכיבוד הורים ושתמיד ידעו בריאות ושמחה בביתם ולכל אחד שקורא את המילים האלו, תזכרו תמיד, גם מאחרי הדברים הקשים העומדים עליך, אני עומד.
