עדכון בעניין כתיבת הספר שלי
בזמנו נתבקשתי לעדכן.
ובכן, מצב בכי רע. אובייקטיבית אני מקדים את לוח הזמנים אבל זו כמובן לא נחמה כי זה רק מוכיח שלוח הזמן היה נדיב מדי. באשר לדבר עצמו: אני עובד כעת על הפרק התאורטי הפותח ומסתבך שם כהרגלי. נראה שאיאלץ לכתוב אותו באופן זמני-ניסיוני ואז לחזור אליו לאחר העבודה על החומרים עצמם לצורך שדרוגים והתאמות. כך עשיתי גם בדוקטורט שעליו מבוסס הספר. התחלתי בכלל בפרק 4 שהוא ניתוח של עבודתו של סופר מסוים, ואז ניגשתי לפרק התאורטי כדי לייצר בסיס, בדוי במידת מה ובדיעבד, של תאוריה. אלא שבספר חשבתי שזה לא נדרש שהרי אני כותב את המחקר בהתבסס על מחקר גמור. אבל, מסתמא, כל הפצעים נפתחים מחדש.
מה שמעניין זה שעד היום אני שוב ושוב מופתע כמה איטית ומתסכלת העבודה. כאילו זה מצב חדש שבו שאני בוהה יום שלם בפסקה ומתקן בסוף משפט. חמש עשרה שנה אני עובד כך ועוד לא התרגלתי. חשבתי שזה ירוץ כי זה מתבסס על המוכן, אבל כעת אני נזכר כי המוכן לא היה תאורטי. לא פרסמתי את הקטע הזה של הדוקטורט והוא גם הכי חלש בדיסטרציה, לדעתי. אז אני מעריך שאת סוף הסימסטר (כלומר, ינואר) אני אסיים את העבודה התאורטית באופן זמני וניסיוני. הייתי אמור בכלל רק להתחיל עם הסימסטר והקיץ רק לכתוב את ההצעה לספר, אבל ההצעה הלכה מהר. נו, לא פלא. להבטיח תמיד יותר קל מלבצע. מה שכן, מצאתי יופי של ביקורת לכתוב על המחקר הקיים.
ישנו גם איזה לחץ כזה של "עכשיו אני כותב כבר ספר, מספיק עם השטויות". כלומר במאמרים הרשיתי לעצמי יותר גמישות מתודולוגית, מקסימום יידחו אותי. ספר זה כבר רציני. שגיאה מונחית למשל תעלה לי בטיעון של מאות עמודים. אני צריך להפנים שיש גם ספרים גרועים, זה לא פשע.
מה שכן אני נהנה לומר "אני עובד על ספר". זה שאני בעמוד 10 אני לא חייב לציין אבל אני מוסיף בהתנצלות, לפחות כרגע,, כדי להבהיר. הדיקן שאל אותי אם כבר מצאתי מוציא לאור. זה מה שמטעה ב"אני עובד על ספר". אני צופה שהפרקים הבאים ילכו ביותר קלות.
מה שאני שב ומגלה הוא עד כמה אדם לא יכול לברוח מעצמו, גם אינטלקטואלית. מה שמסבך אותי תאורטית הוא בדיוק אותן שאלות ששאלתי גם לפני שני עשורים, במקרה הזה שאלות של ייצוג המציאות בספרות. אותן שאלות, אותם טקסטים שקראתי ולא הבנתי, אי-אפשר לברוח מזה. זה שב ועולה. לכן ברחתי מן המחקר התאורטי, ועדיין, אם מתמטיקאי לא יודע כמה זה 2+2 לא יעזור לו שיברח מאלגברה לחשבון דיפרנציאלי. הבורות/ספקנות טבועה בנשמתו של החוקר. אין מנוס.
בזמנו נתבקשתי לעדכן.
ובכן, מצב בכי רע. אובייקטיבית אני מקדים את לוח הזמנים אבל זו כמובן לא נחמה כי זה רק מוכיח שלוח הזמן היה נדיב מדי. באשר לדבר עצמו: אני עובד כעת על הפרק התאורטי הפותח ומסתבך שם כהרגלי. נראה שאיאלץ לכתוב אותו באופן זמני-ניסיוני ואז לחזור אליו לאחר העבודה על החומרים עצמם לצורך שדרוגים והתאמות. כך עשיתי גם בדוקטורט שעליו מבוסס הספר. התחלתי בכלל בפרק 4 שהוא ניתוח של עבודתו של סופר מסוים, ואז ניגשתי לפרק התאורטי כדי לייצר בסיס, בדוי במידת מה ובדיעבד, של תאוריה. אלא שבספר חשבתי שזה לא נדרש שהרי אני כותב את המחקר בהתבסס על מחקר גמור. אבל, מסתמא, כל הפצעים נפתחים מחדש.
מה שמעניין זה שעד היום אני שוב ושוב מופתע כמה איטית ומתסכלת העבודה. כאילו זה מצב חדש שבו שאני בוהה יום שלם בפסקה ומתקן בסוף משפט. חמש עשרה שנה אני עובד כך ועוד לא התרגלתי. חשבתי שזה ירוץ כי זה מתבסס על המוכן, אבל כעת אני נזכר כי המוכן לא היה תאורטי. לא פרסמתי את הקטע הזה של הדוקטורט והוא גם הכי חלש בדיסטרציה, לדעתי. אז אני מעריך שאת סוף הסימסטר (כלומר, ינואר) אני אסיים את העבודה התאורטית באופן זמני וניסיוני. הייתי אמור בכלל רק להתחיל עם הסימסטר והקיץ רק לכתוב את ההצעה לספר, אבל ההצעה הלכה מהר. נו, לא פלא. להבטיח תמיד יותר קל מלבצע. מה שכן, מצאתי יופי של ביקורת לכתוב על המחקר הקיים.
ישנו גם איזה לחץ כזה של "עכשיו אני כותב כבר ספר, מספיק עם השטויות". כלומר במאמרים הרשיתי לעצמי יותר גמישות מתודולוגית, מקסימום יידחו אותי. ספר זה כבר רציני. שגיאה מונחית למשל תעלה לי בטיעון של מאות עמודים. אני צריך להפנים שיש גם ספרים גרועים, זה לא פשע.
מה שכן אני נהנה לומר "אני עובד על ספר". זה שאני בעמוד 10 אני לא חייב לציין אבל אני מוסיף בהתנצלות, לפחות כרגע,, כדי להבהיר. הדיקן שאל אותי אם כבר מצאתי מוציא לאור. זה מה שמטעה ב"אני עובד על ספר". אני צופה שהפרקים הבאים ילכו ביותר קלות.
מה שאני שב ומגלה הוא עד כמה אדם לא יכול לברוח מעצמו, גם אינטלקטואלית. מה שמסבך אותי תאורטית הוא בדיוק אותן שאלות ששאלתי גם לפני שני עשורים, במקרה הזה שאלות של ייצוג המציאות בספרות. אותן שאלות, אותם טקסטים שקראתי ולא הבנתי, אי-אפשר לברוח מזה. זה שב ועולה. לכן ברחתי מן המחקר התאורטי, ועדיין, אם מתמטיקאי לא יודע כמה זה 2+2 לא יעזור לו שיברח מאלגברה לחשבון דיפרנציאלי. הבורות/ספקנות טבועה בנשמתו של החוקר. אין מנוס.
