על שאיפתי הגדולה להיות קקטוס
הגיע הזמן לדווח לכם על תופעת לוואי בלתי-סימפטית חדשה מהטלוויזיה, שגיליתי רק לאחרונה. והיא השאיפה של מכור הטלוויזיה הממוצע להיות לקקטוס. "אמא שלך רוצה להיות קקטוס", הוא מהתגובות שאני מצפה שיהיו בליבכם כשקראתם עד כאן. אבל אם תמשיכו לקרוא, אולי התגובה הזו תשתנה קצת, ואולי לא. כולם יודעים שכאשר צופים בטלוויזיה אנחנו פאסיביים, לא פעילים. יותר מכך, גם אם מוחינו לא פועל בעצלות המפורסמת של מכורי הטלוויזיה, אין אנחנו פעילים מבחינת השפעה על הנעשה. אנחנו שומעים מה צ´נדלר וג´ואי משוחחים, ודבריהם נספגים במוחינו, אבל אנחנו כמובן לא משפיעים עליהם, לא תורמים כלום לשיחה שלהם. כמובן, שאם הדברים היו נשארים כך, לא הייתי מתלונן. אבל נוצרה תופעה בה, במסגרת חוסר היכולת להבחין בין מציאות לדימיון, אני מדמה את המציאות, את השיחות האמיתיות להן אני חוזה בחיים האמיתיים,להצגה לה אני לא שותף ולא יכול לתרום מאומה. קרה לא מעט פעמים שמצאתי את עצמי בוהה באנשים במציאות, מבלי משים לב שהם רואים אותי, לי יש השפעה! ובכן, אסכם את תסמונת "שאיפת הקקטוס" כך: מרוב שהתרגלתי לצפות בהצגה ולא להיות שותף לה, כך שבמציאות אני מתפקד כצופה בלבד. ישנו פרדוקס קטן: נוטים להחשיב אנשים שמתפקדים כצופים בלבד כשקועים בעצמם. אבל לדעתי המצב הוא הפוך לגמרי: אנשים אלו שקועים בהכל חוץ מעצמם, אינם מתייחסים לעצמם כאל חלק מההצגה, כאל חלק מהמציאות! אשמח לשמוע תגובות ממכם, גרעאפס.
הגיע הזמן לדווח לכם על תופעת לוואי בלתי-סימפטית חדשה מהטלוויזיה, שגיליתי רק לאחרונה. והיא השאיפה של מכור הטלוויזיה הממוצע להיות לקקטוס. "אמא שלך רוצה להיות קקטוס", הוא מהתגובות שאני מצפה שיהיו בליבכם כשקראתם עד כאן. אבל אם תמשיכו לקרוא, אולי התגובה הזו תשתנה קצת, ואולי לא. כולם יודעים שכאשר צופים בטלוויזיה אנחנו פאסיביים, לא פעילים. יותר מכך, גם אם מוחינו לא פועל בעצלות המפורסמת של מכורי הטלוויזיה, אין אנחנו פעילים מבחינת השפעה על הנעשה. אנחנו שומעים מה צ´נדלר וג´ואי משוחחים, ודבריהם נספגים במוחינו, אבל אנחנו כמובן לא משפיעים עליהם, לא תורמים כלום לשיחה שלהם. כמובן, שאם הדברים היו נשארים כך, לא הייתי מתלונן. אבל נוצרה תופעה בה, במסגרת חוסר היכולת להבחין בין מציאות לדימיון, אני מדמה את המציאות, את השיחות האמיתיות להן אני חוזה בחיים האמיתיים,להצגה לה אני לא שותף ולא יכול לתרום מאומה. קרה לא מעט פעמים שמצאתי את עצמי בוהה באנשים במציאות, מבלי משים לב שהם רואים אותי, לי יש השפעה! ובכן, אסכם את תסמונת "שאיפת הקקטוס" כך: מרוב שהתרגלתי לצפות בהצגה ולא להיות שותף לה, כך שבמציאות אני מתפקד כצופה בלבד. ישנו פרדוקס קטן: נוטים להחשיב אנשים שמתפקדים כצופים בלבד כשקועים בעצמם. אבל לדעתי המצב הוא הפוך לגמרי: אנשים אלו שקועים בהכל חוץ מעצמם, אינם מתייחסים לעצמם כאל חלק מההצגה, כאל חלק מהמציאות! אשמח לשמוע תגובות ממכם, גרעאפס.