פסק דין מאתמול נגד הרכבת
קצת ארוך אבל מעניין ביותר.
קטעים מעניינים מהחלטת השופט
ציטוטי קטעים מעניינים מההחלטה (מספור הפסקאות ההדגשות בציטוטים הן שלי) 1. לאחרונה ניתן פס"ד ע"י כב' השופטת מרים ליפשיץ – פריבס, מבית משפט לת"ק בירושלים, הקובע כי
לוח זמנים של חברת האוטובוסים הוא למעשה "הזמנה" למבקשים לנסוע באמצעותה. ביצעו פרסום שכזה תוך ידיעה כי לא תצליח לעמוד בו, הרי שיש בו משום "הטעיה" בהתאם לחוק הגנת הצרכן. וכך נאמר – "לתובע, הזקוק לדבריו לתחבורה ציבורית, עומדת הזכות לדעת כמעט בוודאות, שבהגיעו בזמן לתחנה, לפי לוח הזמנים של הנתבעת, ייאסף בשעה היעודה, כך שיוכל להגיע בשעה צפויה מתוכננת, למקום יעדו... הנתבעת אינה פטורה, אם כן, על פי הדין, ממתן שירות על פי פרסומיה על מועדי השירות. כך גם, לפי דיני החוזים אין הנתבעת פטורה מקיום התחייבות לתת שירות לפי לוח הזמנים שהובא לידיעת הנוסעים. שכן, הנתבעת, ידעה ויודעת מראש, על הנסיבות אשר עשויות לסכל את הצעתה למתן שרות, בהעדר מספר מספיק של רכבים ממוגני ירי." (ת"ק (י-ם) 3119/07 שמואל מגנצא נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ). 2. הנתבעת נתפסת לכלל טעות בסיכומיה באשר לטענתה שהרכבת איחרה רק ב-26 דקות ומשכך, התובע אינו זכאי כלל לפיצוי. זוהי אמרה שגויה. אם התובע היה ממתין לרכבת, הרי שהוא היה מגיע באיחור של שעה לתחנת הרכבת בעכו. מכיוון שהנתבעת לא השכילה לקבוע פיצוי למי שנאלץ להחליף רכבות כגון התובע, הרי שדלתו פתוחה בפני בית המשפט לדרוש הפיצוי הראוי. לא זו אף זו,
מה אמור התובע לעשות עם כרטיס נסיעה לעכו? שכן אין לו כל צורך לנסוע לעיר הצפונית באם איננו מרצה שם. תשובה דומה עולה למי שנוסע באמצעות כרטיס מסוג "חופשי חודשי" כיצד יוכל לנצל כרטיס שממילא אין בו כל שימוש? לעניין זה ראה קביעתו של כב' השופט ימיני בת"ק (רמ') 2072/06 ישראל פלס נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו). 3. גם אם נקבל את פרשנות הרכבת לפיה "המנהל" הוא מנכ"ל חברת הרכבת בע"מ, אזי קיימת עילה נוספת לביטול חקיקת המשנה והיא בחוסר הסבירות שלה. בכך זעק התובע, שאיננו מיוצג,
זעקת אמת באומרו כי לא יתכן כי הגורם נזק הוא זה שיקבע מה הפיצוי המגיע לנפגע. דבר זה לא סביר לחלוטין. אם המחוקק (הנבחר ע"י אזרחי המדינה) היה קובע "טבלת פיצוי" לנפגעים, ניתן היה לומר כי הוא שקל את האינטרסים של הנפגע, של הרכבת ושל הציבור הרחב (שאינו רוצה לשלם "פרמיה" נוספת בדמות העלאת מחירי כרטיסי הנסיעה כתוצאה מחבות נזיקית וכדומה), אך לא יתכן ואין זה סביר שמנכ"ל חברה בע"מ שתפקידו למקסם את רווחי החברה יאזן בין האינטרסים השונים ויקבע טבלת פיצוי ראויה. מעצם תפקידו כמנכ"ל הוא נמצא בניגוד עניינים אינהרנטית והענקת סמכות כזו אליו הינה בלתי סבירה לחלוטין. 4. תמיהתי הגדולה ביותר נמצאת בסעיף 53 לסיכומיה של הנתבעת אשר מציינת כי: "משמעות האמור לעיל הינה, כי לוחות הזמנים אינם התחייבות חוזית לדיוק, אלא הצהרת כוונות, והערכה – טובה – באשר לזמני יציאה והגעה. משכך, את אלה יש לראות כחיובי השתדלות מצידה של הרכבת, אשר סטייה מהם אינה מהווה הפרה של חוזה רכישת כרטיס הנסיעה, ככל שמדובר בחוזה." (ההדגשות במקור – מ.ק)
הסברים אלו, מעלים שאלה מרכזית, מדוע הנתבעת לא טענה מלכתחילה ולא הציגה כל ראייה לפיה לוח הזמנים הינו בגדר "המלצה בלבד"? מדוע לא מתנוסס שלט גדול ליד כל לוח זמנים שמציבה הנתבעת ברציפיה בו נאמר בזו לשון – "ט.ל.ח, לוח הזמנים יכול להשתנות בעקבות..."? אם היה שלט כגון דא, והתובע היה יכול לראותו, יכלה הנתבעת לטעון כי שלט זה מייתר את התביעה. כמו כן, מבין כל הסיבות שפירטה הנתבעת, קיימות מספר סיבות ידועות מראש, מדוע סיבות אלו אינן משוכללות לתוך לוח הזמנים בכדי שיהיה מדויק יותר? ((( כדאי גם לקרוא את הפסקה הבאה - ח.מ. )))
