אמנם היוצרת לא חזרה אל המגיבים לשיר, אבל אפשר ללמוד מכאן.
פְּקַעַת
חֲרָטוֹת חֲרוּטוֹת בְּפָנַיִךְ,
חֲרִיצִים שֶׁחָרַץ בָּךְ הַזְּמַן,
נִגּוּן עָנֹג וְנוּגֶה
מְנַגְּנוֹת עֵינַיִךְ.
עֵינַיִךְ מְסַפְּרוֹת
כִּי בְּתוֹךְ לִבֵּךְ
פְּקַעַת שֶׁל כְּאֵב
וּבְתוֹכָהּ –
בּוֹאִי אֶל לִבֵּךְ,
פִּתְחִי אֶת הַחַלּוֹנוֹת,
אֲוִיר קָרִיר יִזְרֹם
אֶל הַחֲדָרִים.
אֶת פְּקַעַת הַכְּאֵב
הַתִּירִי בַּעֲדִינוּת
וּטְוִי בִּמְקוֹמָהּ אַחֶרֶת
בְּקוּרִים זְהִירִים שֶׁל תִּקְוָה.
חֲרָטוֹת חֲרוּטוֹת בְּפָנַיִךְ,
תָּוִים שֶׁצִּיֵּר בָּךְ הַזְּמַן,
אַךְ מִמַּעֲמַקֵּי עֵינַיִךְ בּוֹקֵעַ
נָגְהָם שֶׁל אַלְפֵי כּוֹכָבִים.
חֲרָטוֹת חֲרוּטוֹת בְּפָנַיִךְ, <-- משחק מלים יפה באשר הקרבה בין חרטה וחריטה היא מצלולית בלבד ואין דמיון של משמעי.
חֲרִיצִים שֶׁחָרַץ בָּךְ הַזְּמַן,<-- לעומת המשחק היפה בשורה הקודמת, חריצים שחרץ מדגימים חזרה מצלולית פחות מוצלחת משום ששתי המלים שייכות לאותו שורש ולאותה משמעות. במקרה שכזה הייתי ממליץ להחליף את אחת המלים במילה קרובה ( או את שם העצם או את הפועל)
נִגּוּן עָנֹג וְנוּגֶה <-- שוב, דוגמא נפלאה למצלוליות, חזרה על העיצורים נ',ג' ועל תנועת החולם ואין כאן חזרה על מלים קרובות מבחינה סמנטית או דקדוקית. זו שורה שיש בה הישג של ממש!
מְנַגְּנוֹת עֵינַיִךְ.<-- כבר הוזכר הניגון ולכן הפועל מנגנות נשמע כמו חזרה על מה שכבר נמסר. מוטב לדעתי להחליף את הפועל מנגנות בפועל קרוב אחר.
עֵינַיִךְ מְסַפְּרוֹת<-- לא מסופר כלום למעט העובדה שיש כאב בלב. לא נמסר שום דבר שראוי להישמע או להיכתב ולכן הבית הזה אינו מוסיף ועל כן מיותר.
כִּי בְּתוֹךְ לִבֵּךְ
פְּקַעַת שֶׁל כְּאֵב
וּבְתוֹכָהּ –
בּוֹאִי אֶל לִבֵּךְ,
פִּתְחִי אֶת הַחַלּוֹנוֹת,
אֲוִיר קָרִיר יִזְרֹם
אֶל הַחֲדָרִים.<-- כאן יש טיפול בנאלי במטפורת הלב כבית עם חדרים, אבל יש משהו נוגע ללב בקריאה 'בואי אל ליבך' ויש המרת של הדם הזורם בלב -באוויר, וזה מחייה יפה את המטאפורה השחוקה.
אֶת פְּקַעַת הַכְּאֵב<-- הבית הזה חוזר על מה שנאמר בבית הקודם במלים אחרות ומבחינת התפתחות השיר אינו יוצר התקדמות כלשהי, יותר מזה הוא יוצר נסיגה משום שנזנחה מטאפורת הבית ושבנו לעסוק במטאפורת הכאב כפקעת.
הַתִּירִי בַּעֲדִינוּת
וּטְוִי בִּמְקוֹמָהּ אַחֶרֶת<-- כאן יש אי הבנה לגבי מלאכת הטווייה. טוויה עוסקת העשיית הפקעת לחוטים, כלומר חומר הגלם הוא הפקעת והתוצר הינו חוט, ואילו כאן מציעה הכותבת תהליך הפוך של הפיכת החוט לפקעת.
בְּקוּרִים זְהִירִים שֶׁל תִּקְוָה.<-- הרעיון של להמיר את הכאב בתקווה ראוי לעוד פיתוח. מדוע נדרשות עדינות וזהירות בהתרה ובשזירה? גם על זאת לא מדבר השיר.
חֲרָטוֹת חֲרוּטוֹת בְּפָנַיִךְ,
תָּוִים שֶׁצִּיֵּר בָּךְ הַזְּמַן,
אַךְ מִמַּעֲמַקֵּי עֵינַיִךְ בּוֹקֵעַ
נָגְהָם שֶׁל אַלְפֵי כּוֹכָבִים.<-- נגהם של הכוכבים יפה כשלעצמו אבל בהקשר השיר אין לו אחיזה ברורה, זה כאילו התחיל שיר חדש, זנחנו את הלב ואת הפקעת ופתאום עברנו אל עולם דימויים חללי...
לסיכום לקחת מכאן את השימוש היפה בכלי המצלול, ראינו דוגמאות נכונות לשימוש בו לצד דוגמאות פחות טובות.
לקחת מכאן את ההתייחסות לקוהרנטיות של חומרי השיר, כמו שלא ניתן לקפוץ בשיחה מנושא לנושא ועדין להישאר ברורים לשומע, כך גם בשירה סביבת הדימויים והמרחב המטאפורי של השיר צריכים להיות אחודים, ככה נוצרת אסתטיקה.
יש סוגות שירה שעוסקות בשבירת האסתטיקה והמצאתה מחדש או המצאתה מתוך הכאוס, אבל השיר הזה לא נראה כשייך לסגנונות האלה, אלא נמשך אחר סגנונות פחות חדשניים.
איציק.
