פרשיה
פרשת מצורע בין טהרה לכפרה
פרשת השבוע פותחת בהליך טהרתו של המצורע מטומאתו. עיון בפשטי המקראות ילמד אותנו על תהליך המורכב משני חלקים שאינם שווים: שבעה ימים והיום השמיני. בתחילה, לאחר שנרפא מהצרעת ייערך טקס טהרה הכולל שתי ציפורים, מים חיים, עץ ארז, אזוב ושני תולעת, מחוץ למחנה. לאחר התגלחת הכפולה (ביום הראשון וביום השביעי) טובל המצורע ורק אז הוא מותר לשוב לביתו. את סיום שבעת הימים מתארת התורה כך: "וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר" (ויקרא יד, ט). עתה מגיע החלק השני – היום השמיני. ביום זה מביא המצורע את קרבנותיו המיוחדים למקדש יחד עם לוג שמן. עם סיום ההקרבה ביום השמיני זוכה המצורע לכפרה: "וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר" (ויקרא יד, כ). בשבעת הימים הראשונים זוכה המצורע לטהרה. לכפרה הוא יזכה רק ביום השמיני. הרמב"ם היטיב לבטא הבדל זה בספרו ההלכתי 'משנה תורה'. בעוד שאת סדר הטהרה של שבעת הימים כתב הרמב"ם בהלכות 'טומאת צרעת' (פרק יא), את סדר הכפרה של היום השמיני סידר הרמב"ם בהלכות 'מחוסרי כפרה' (פרק ד), יחד עם הזב והזבה (שגם הם עוברים תהליך דומה שמורכב מ 8= 7+1).
כדי לעמוד על ההבדל שבין טהרה לכפרה, ננסה לאפיין את השוני בין פעולות שבעת הימים הראשונים לפעולות היום השמיני (הרב סולובייצ'יק בספרו 'על התשובה' מציע הסבר אחר, ע"ש). הרמב"ם מדגיש נקודה משמעותית בחלק הראשון של טהרת המצורע (הלכות טומאת צרעת יא, ו):
טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית
שתי הציפורים וההזאה מהמים החיים על המצורע לא זו בלבד שאינן נעשות במקום המקדש (שהרי הוא משולח מחוץ למחנה), אלא שהן נערכות גם בחוץ לארץ, ואפילו כיום אין מניעה עקרונית לבצע אותה ('ושלא בפני הבית'). לעומת זאת, את קרבנות היום השמיני יש להביא דווקא למקום המקדש כשהוא עומד על תילו.
מתוך הנחה מתבקשת, שתופעת הצרעת איננה מחלה רפואית בלבד, אלא סממן לבעיה רוחנית שהמצורע צריך לתקן (שאם לא כן, היה עליו לפנות לרופא ולא לכהן. ראו עוד בבלי ערכין טו ע"ב, רמב"ם הלכות טומאת צרעת טז, י), אפשר להצביע על שני מישורים הדורשים תיקון אצל המצורע. הראשון – בין האדם לחברה ולסביבה, והשני – בין האדם לא-להיו. האדם יכול לחיות את חייו בכל מקום על פני כדור הארץ, לכן טהרתו מתאפשרת בכל מקום. ראשית, כניסה אל המחנה – "וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יד, ח) – ולאחר מכן חזרה לאשתו ולמשפחתו. סדר שבעת הימים מסמל לאדם שמתרפא מצרעתו את התיקון מול החברה והסביבה. החל מהמעגלים הרחבים יותר (העיר, הקהילה) וכלה במעגל המשפחתי הקרוב (משפחה, אישה). זהו הליך הטהרה. המישור הנוסף שמחייב התייחסות ותיקון נוגע בתחום האישי שבין האדם לא-ל. מערכת יחסים זו, שייכת באופן טבעי למקום המקדש ולהבאת קרבנות. זהו היום השמיני שתכליתו היא הכפרה.
אם כנים הדברים נוכל ללמוד מכאן שני מסרים חשובים:
א. מורכבות התיקון החברתי לעומת תשובת האדם לבורא. הראשון, ארוך יחסית (שבעה ימים), ומסמל את המאמץ וההשקעה הנדרשים מהמעוניין לשוב ולחיות חיי חברה ראויים. השני, קצר ונקודתי (יום אחד בלבד), שהרי הוא נערך מול בוחן כליות ולב.
ב. כשם שכפרת היום השמיני איננה אפשרית ללא טהרת שבעת הימים, כך תשובת האדם לה' מתאפשרת רק לאחר התשובה החברתית.
תשובה שלמה היא זו המכילה בתוכה את שני המרכיבים הללו. "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג, יז)
פרשת מצורע בין טהרה לכפרה
פרשת השבוע פותחת בהליך טהרתו של המצורע מטומאתו. עיון בפשטי המקראות ילמד אותנו על תהליך המורכב משני חלקים שאינם שווים: שבעה ימים והיום השמיני. בתחילה, לאחר שנרפא מהצרעת ייערך טקס טהרה הכולל שתי ציפורים, מים חיים, עץ ארז, אזוב ושני תולעת, מחוץ למחנה. לאחר התגלחת הכפולה (ביום הראשון וביום השביעי) טובל המצורע ורק אז הוא מותר לשוב לביתו. את סיום שבעת הימים מתארת התורה כך: "וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר" (ויקרא יד, ט). עתה מגיע החלק השני – היום השמיני. ביום זה מביא המצורע את קרבנותיו המיוחדים למקדש יחד עם לוג שמן. עם סיום ההקרבה ביום השמיני זוכה המצורע לכפרה: "וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר" (ויקרא יד, כ). בשבעת הימים הראשונים זוכה המצורע לטהרה. לכפרה הוא יזכה רק ביום השמיני. הרמב"ם היטיב לבטא הבדל זה בספרו ההלכתי 'משנה תורה'. בעוד שאת סדר הטהרה של שבעת הימים כתב הרמב"ם בהלכות 'טומאת צרעת' (פרק יא), את סדר הכפרה של היום השמיני סידר הרמב"ם בהלכות 'מחוסרי כפרה' (פרק ד), יחד עם הזב והזבה (שגם הם עוברים תהליך דומה שמורכב מ 8= 7+1).
כדי לעמוד על ההבדל שבין טהרה לכפרה, ננסה לאפיין את השוני בין פעולות שבעת הימים הראשונים לפעולות היום השמיני (הרב סולובייצ'יק בספרו 'על התשובה' מציע הסבר אחר, ע"ש). הרמב"ם מדגיש נקודה משמעותית בחלק הראשון של טהרת המצורע (הלכות טומאת צרעת יא, ו):
טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית
שתי הציפורים וההזאה מהמים החיים על המצורע לא זו בלבד שאינן נעשות במקום המקדש (שהרי הוא משולח מחוץ למחנה), אלא שהן נערכות גם בחוץ לארץ, ואפילו כיום אין מניעה עקרונית לבצע אותה ('ושלא בפני הבית'). לעומת זאת, את קרבנות היום השמיני יש להביא דווקא למקום המקדש כשהוא עומד על תילו.
מתוך הנחה מתבקשת, שתופעת הצרעת איננה מחלה רפואית בלבד, אלא סממן לבעיה רוחנית שהמצורע צריך לתקן (שאם לא כן, היה עליו לפנות לרופא ולא לכהן. ראו עוד בבלי ערכין טו ע"ב, רמב"ם הלכות טומאת צרעת טז, י), אפשר להצביע על שני מישורים הדורשים תיקון אצל המצורע. הראשון – בין האדם לחברה ולסביבה, והשני – בין האדם לא-להיו. האדם יכול לחיות את חייו בכל מקום על פני כדור הארץ, לכן טהרתו מתאפשרת בכל מקום. ראשית, כניסה אל המחנה – "וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יד, ח) – ולאחר מכן חזרה לאשתו ולמשפחתו. סדר שבעת הימים מסמל לאדם שמתרפא מצרעתו את התיקון מול החברה והסביבה. החל מהמעגלים הרחבים יותר (העיר, הקהילה) וכלה במעגל המשפחתי הקרוב (משפחה, אישה). זהו הליך הטהרה. המישור הנוסף שמחייב התייחסות ותיקון נוגע בתחום האישי שבין האדם לא-ל. מערכת יחסים זו, שייכת באופן טבעי למקום המקדש ולהבאת קרבנות. זהו היום השמיני שתכליתו היא הכפרה.
אם כנים הדברים נוכל ללמוד מכאן שני מסרים חשובים:
א. מורכבות התיקון החברתי לעומת תשובת האדם לבורא. הראשון, ארוך יחסית (שבעה ימים), ומסמל את המאמץ וההשקעה הנדרשים מהמעוניין לשוב ולחיות חיי חברה ראויים. השני, קצר ונקודתי (יום אחד בלבד), שהרי הוא נערך מול בוחן כליות ולב.
ב. כשם שכפרת היום השמיני איננה אפשרית ללא טהרת שבעת הימים, כך תשובת האדם לה' מתאפשרת רק לאחר התשובה החברתית.
תשובה שלמה היא זו המכילה בתוכה את שני המרכיבים הללו. "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג, יז)
