פרשיה
פרשת עקב מה ביקשתי בסך הכל? את הכל!
במרכז פרשת עקב ניצבים מספר פסוקים המהווים את תמצית הדרישה של הבורא מעמו:
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ. כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" (י', י"ב-י"ג).
הדברים אמנם מובנים כפשוטם, אבל נוסח השאלה: "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" וגם צמד המילים "כִּי אִם" הבא כפתיח לתשובה, מצביעים לכאורה על מיעוט בדרישות. משה אומר לעם כביכול: מה בסך הכל מבקשים מכם? רק ליראה את ה' וכו', אך מיד לאחר הפתיחה מופיעה רשימת דרישות, והיא כבדת משקל מאוד. העם נדרש ליראת ה', לאהבתו ולהתמסרות מוחלטת לעבודתו.
על סתירה זו עמדו כבר חז"ל וניסחוה בקצרה במסכת ברכות (ל"ג ע"ב): 'אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא'? (האם יראת שמים דבר קטן היא?) הגמרא שם מתרצת בפשטות: אין (כן), לגבי משה מלתא זוטרתא היא, דאמר ר' חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן, כלי קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול", כלומר - כיוון שלגבי משה הדרישות הללו "לא בשמים הן" ממילא לא ראה קושי בהצגתן כדרישה לעם. תירוץ זה קשה מעקרו והיטיב לנסח זאת ר' יוסף אלבו בספר העקרים: "ואין תירוץ זה מספיק (כי) אין ראוי שיאמר העשיר המופלג (=משה) לעני שאין לו כלום (=ישראל) מה אני שואל מעמך, כי אם אלף זהובים (=יראת ה', אהבתו וכו'), לפי שאלף זהובים לעני דבר גדול הוא".
נוכח קושי זה בוחר הרמב"ן בפרשנות שונה, בהפנותו את תשומת לבנו למילות הסיום: "מה ה' שואל מעמך' נמשך אל 'לטוב לך'. כלומר, איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו, אלא לצרכך, כטעם 'אם צדקת מה תתן לו?' (איוב ל"ה, ז') רק הכל לטוב לך". דהיינו: כל רשימת הדרישות יותר משבאה להציג תביעות לעם, באה להראות את הטוב, הרוחני והגשמי, הצפון בקיומן, ולפיכך ניתן להגדירן כתביעות קלות שהרי כל מגמתן היא להיטיב לאדם. וראייה גדולה מביא הרמב"ן לפירושו זה מהמשך הכתובים: "ואמר הטעם (שרצון ה' יתברך להיטיב לך): 'הן לה' א-לוהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה' וכולם נותנים כבוד לשמו ואיננו צריך לך, 'רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם". הווי אומר: לא הוא זקוק לכם אלא אתם לו, וכל מעשיו רק בשבילכם.
אלא שפירוש נאה זה (שבו נוקט בשינוי מה גם הספורנו) טומן בחובו שני קשיים – האחד תחבירי והשני - רעיוני.
הקושי התחבירי נעוץ במרווח הגדול שבין פתיחת המשפט "מָה ה' אֱ-לוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" לבין סיומו "לְטוֹב לָךְ", עד שהרשימה הארוכה של הדרישות המנויות בתווך מקשה עלינו מבחינה לשונית, לראות בחתימה את הנימוק לפתיחה. אך הקושי הרעיוני גדול עוד יותר: האמנם מבקש ה' יתברך שכל המוטיבציה של האדם ביראת ה' ובאהבתו, בהליכה בדרכיו ובשמירת מצוותיו, תתמצה בכך שיהיה לו טוב בחייו? אמנם אין ספק שיש גמול לעבודת ה' ו"הבורא יתברך שמו משלם שכר גמול לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו" כלשון הרמב"ם בעיקר ה-11 מ-13 העיקרים, אך האם הציפייה לגמול צריכה להיות המניע הרצוי לעבודת ה'? הנה הרמב"ם עצמו כותב בסוף הלכות תשובה (פרק י' הלכה ב'): "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם: לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהיא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה... והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר: 'ואהבת את ה' א-לוהיך'".
נוכח הקושי בפרשנויות הללו, ראוי לעיין פעם נוספת בפסוקים אלה בהקשרם הרחב, ועיון כזה מעלה פירוש שונה לצמד המילים "כִּי אִם", הפעם לא במשמעות הממעיטה את ערך הדרישה מצד ה', אלא דווקא להיפך, כתביעה נחרצת של ה' א-לוהי ישראל מעמו ליראה ולאהבה אותו ורק אותו. להבהרת נקודה זו ניתן לבחון באופן מדוקדק את הביטוי "כִּי אִם" בהופעותיו השונות בלשון המקרא ובלא מעט דוגמאות נראה שאין משמעותו של ביטוי זה: 'רק זה בסך הכל ותו לא' – כלשון הרווחת כיום בפינו, אלא אדרבה במשמעות טוטאלית: דווקא כך ולא אחרת. (בראשית טו,ד; דברים ז,ב-ה; מלכים א יח,יח ;זכריה ד,ו ועוד )
לאור תובנה זו עלינו לקרוא את הפסוקים בהדגש שונה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ. כִּי אִם (=אלא דווקא) לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ". כלומר, על רקע פרשת העגל הסמוכה, בה סרו ישראל מן הדרך עומדת עתה הדרישה מעם ישראל, לירא, לאהוב ולעבוד את ה' לבדו בבחינת: "הוא א-לוהינו אין עוד, אמת מלכנו אפס זולתו". ותביעה זו, שלא להתמסר לדבר אחר כי אם – ליראה את ה', דומה אפוא לתביעה בשני הדברות הראשונים, בהם נגלה ה' לישראל במישרין וציווה עליהם: "אנוכי ה' א-לוהיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני...". על פי פרשנות זו מתבארים ומתקשרים יפה גם הפסוקים בהמשך: "הֵן לה' אֱ-לוֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ". ובכל זאת: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה". ועל כן: "את ה' אֱ-לוֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ".יש כאן אם כן דרישה להדדיות. אני – אומר ה' – בחרתי בכם מכל העמים ולכם נתונה אהבתי. על כן גם אתם מצדכם, נדרשים ליראה ולאהבה אותי ורק אותי. ובכן "כי אם" אינו דבר קטן אלא דבר גדול הוא, ומשמעותו מסירות מלאה לדבר ה', לא לאלהי התוהו.
פרשת עקב מה ביקשתי בסך הכל? את הכל!
במרכז פרשת עקב ניצבים מספר פסוקים המהווים את תמצית הדרישה של הבורא מעמו:
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ. כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" (י', י"ב-י"ג).
הדברים אמנם מובנים כפשוטם, אבל נוסח השאלה: "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" וגם צמד המילים "כִּי אִם" הבא כפתיח לתשובה, מצביעים לכאורה על מיעוט בדרישות. משה אומר לעם כביכול: מה בסך הכל מבקשים מכם? רק ליראה את ה' וכו', אך מיד לאחר הפתיחה מופיעה רשימת דרישות, והיא כבדת משקל מאוד. העם נדרש ליראת ה', לאהבתו ולהתמסרות מוחלטת לעבודתו.
על סתירה זו עמדו כבר חז"ל וניסחוה בקצרה במסכת ברכות (ל"ג ע"ב): 'אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא'? (האם יראת שמים דבר קטן היא?) הגמרא שם מתרצת בפשטות: אין (כן), לגבי משה מלתא זוטרתא היא, דאמר ר' חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן, כלי קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול", כלומר - כיוון שלגבי משה הדרישות הללו "לא בשמים הן" ממילא לא ראה קושי בהצגתן כדרישה לעם. תירוץ זה קשה מעקרו והיטיב לנסח זאת ר' יוסף אלבו בספר העקרים: "ואין תירוץ זה מספיק (כי) אין ראוי שיאמר העשיר המופלג (=משה) לעני שאין לו כלום (=ישראל) מה אני שואל מעמך, כי אם אלף זהובים (=יראת ה', אהבתו וכו'), לפי שאלף זהובים לעני דבר גדול הוא".
נוכח קושי זה בוחר הרמב"ן בפרשנות שונה, בהפנותו את תשומת לבנו למילות הסיום: "מה ה' שואל מעמך' נמשך אל 'לטוב לך'. כלומר, איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו, אלא לצרכך, כטעם 'אם צדקת מה תתן לו?' (איוב ל"ה, ז') רק הכל לטוב לך". דהיינו: כל רשימת הדרישות יותר משבאה להציג תביעות לעם, באה להראות את הטוב, הרוחני והגשמי, הצפון בקיומן, ולפיכך ניתן להגדירן כתביעות קלות שהרי כל מגמתן היא להיטיב לאדם. וראייה גדולה מביא הרמב"ן לפירושו זה מהמשך הכתובים: "ואמר הטעם (שרצון ה' יתברך להיטיב לך): 'הן לה' א-לוהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה' וכולם נותנים כבוד לשמו ואיננו צריך לך, 'רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם". הווי אומר: לא הוא זקוק לכם אלא אתם לו, וכל מעשיו רק בשבילכם.
אלא שפירוש נאה זה (שבו נוקט בשינוי מה גם הספורנו) טומן בחובו שני קשיים – האחד תחבירי והשני - רעיוני.
הקושי התחבירי נעוץ במרווח הגדול שבין פתיחת המשפט "מָה ה' אֱ-לוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" לבין סיומו "לְטוֹב לָךְ", עד שהרשימה הארוכה של הדרישות המנויות בתווך מקשה עלינו מבחינה לשונית, לראות בחתימה את הנימוק לפתיחה. אך הקושי הרעיוני גדול עוד יותר: האמנם מבקש ה' יתברך שכל המוטיבציה של האדם ביראת ה' ובאהבתו, בהליכה בדרכיו ובשמירת מצוותיו, תתמצה בכך שיהיה לו טוב בחייו? אמנם אין ספק שיש גמול לעבודת ה' ו"הבורא יתברך שמו משלם שכר גמול לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו" כלשון הרמב"ם בעיקר ה-11 מ-13 העיקרים, אך האם הציפייה לגמול צריכה להיות המניע הרצוי לעבודת ה'? הנה הרמב"ם עצמו כותב בסוף הלכות תשובה (פרק י' הלכה ב'): "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם: לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהיא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה... והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר: 'ואהבת את ה' א-לוהיך'".
נוכח הקושי בפרשנויות הללו, ראוי לעיין פעם נוספת בפסוקים אלה בהקשרם הרחב, ועיון כזה מעלה פירוש שונה לצמד המילים "כִּי אִם", הפעם לא במשמעות הממעיטה את ערך הדרישה מצד ה', אלא דווקא להיפך, כתביעה נחרצת של ה' א-לוהי ישראל מעמו ליראה ולאהבה אותו ורק אותו. להבהרת נקודה זו ניתן לבחון באופן מדוקדק את הביטוי "כִּי אִם" בהופעותיו השונות בלשון המקרא ובלא מעט דוגמאות נראה שאין משמעותו של ביטוי זה: 'רק זה בסך הכל ותו לא' – כלשון הרווחת כיום בפינו, אלא אדרבה במשמעות טוטאלית: דווקא כך ולא אחרת. (בראשית טו,ד; דברים ז,ב-ה; מלכים א יח,יח ;זכריה ד,ו ועוד )
לאור תובנה זו עלינו לקרוא את הפסוקים בהדגש שונה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ. כִּי אִם (=אלא דווקא) לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ". כלומר, על רקע פרשת העגל הסמוכה, בה סרו ישראל מן הדרך עומדת עתה הדרישה מעם ישראל, לירא, לאהוב ולעבוד את ה' לבדו בבחינת: "הוא א-לוהינו אין עוד, אמת מלכנו אפס זולתו". ותביעה זו, שלא להתמסר לדבר אחר כי אם – ליראה את ה', דומה אפוא לתביעה בשני הדברות הראשונים, בהם נגלה ה' לישראל במישרין וציווה עליהם: "אנוכי ה' א-לוהיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני...". על פי פרשנות זו מתבארים ומתקשרים יפה גם הפסוקים בהמשך: "הֵן לה' אֱ-לוֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ". ובכל זאת: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה". ועל כן: "את ה' אֱ-לוֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ".יש כאן אם כן דרישה להדדיות. אני – אומר ה' – בחרתי בכם מכל העמים ולכם נתונה אהבתי. על כן גם אתם מצדכם, נדרשים ליראה ולאהבה אותי ורק אותי. ובכן "כי אם" אינו דבר קטן אלא דבר גדול הוא, ומשמעותו מסירות מלאה לדבר ה', לא לאלהי התוהו.