פרשת בשלח/מאתר הלכה יומית

פרשת בשלח/מאתר הלכה יומית

פרשת השבוע - פרשת בשלח נאמר בפרשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִ ם לֹא וכו'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו, וְנַחְנוּ מָה, לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם". רבותינו בגמרא במסכת יומא (עה:) אמרו, מתחילה היו ישראל דומים לתרנגולים המנקרים באשפה, בא משה וקבע להם זמן סעודה. אנה אנו רואים, שדימו רבותינו את סדר אכילתם של ישראל במדבר שהיה בכל זמן, כסדר האכילה של תרנגולים המנקרים באשפה. והדבר ברור שלא באו חלילה רבותינו לדבר בסגנון מזלזל כלפי אבותינו הקדושים שהיו במדבר, שנקראו כולם דור דיעה, וזכו לראות בסוד ה', אלא כוונת רבותניו היא שכך היתה המציאות באכילה של ישראל לפני ירידת המן מן השמים, שהיתה האכילה כמו אכילה של תרנגולים וכדלהלן. באמת שכך הוא הדבר בכל הענינים הגשמיים של בני האדם, שאם הדברים נעשים ללא שכל של תורה, וללא שייכות לתורה ולמוותיה, אז דומה האדם בכל הנהגותיו לבהמה, שגם היא אוכלת לקיום גופה, ומותר האדם מן הבהמה אין, אלא אם הולך האדם ומעלה את מעשיו לדרגת בני אדם, בכך שצרכיו נעשים מכשיר לקיום התורה הקדושה. רבותינו בקשו להבליט את הרעיון הזה, ולכן כינו את אכילת בני ישראל לפני מתן תורה "אכילה כתרנגולים", שהיו אוכלים באותו אופן שאוכלים גם שאר האומות, שאין שום שייכות לרוחניות במעשיהם הגשמיים, אבל אחר שנתקדשו ישראל יותר ויותר, זכו שאכילתן היא כקרבן על גבי המזבח. וכן הדבר גם בימינו אנו, שאדם שהוא עובד את ה', נמצאת אכילתו מכשיר לקיום התורה, ומתקדשת אותה האכילה בקדושת המצוות, ומי שאוכל רק בכדי לאכול, אכילתו היא כאכילה של תרנגול, שהיא דבר פחות מאד. והנה ענין זה בולט מאד ביהדות, שהרי אין עוד דת אחת כמונו, שלא רק שאינה שוללת את הנהגות העולם הזה, אלא אדרבא, רוב עניני העולם הם מצוה עלינו לקדשם. שהרי הנוצרים מתיחסים לענין הנשואים כדבר מגונה, עד שהכמרים שלהם, שהם הנעלים ביותר מבחינה דתית אצלם, אינם נושאים נשים כלל, וכן המוסלמים אוסרים על עצמם שתית יין שהוא דבר גשמי מאד המביא לתענוג לכאורה מיותר ולעתים גם לשכרות שהיא מאוסה מאד, ואילו בדתינו, חובה על כל אדם נעלה כמה שיהיה לישא אשה ולהוליד בנים. וכן מצוה עלינו לקדש את השבת ואת המועדים בשתית יין. כי בראייתנו את הענינים הגשמיים, אנו רואים את האופן שבו ניתן לקדש את אותם המעשים, שכשנושא אדם אשה מפני שכך צותה התורה, והוא מקים איתה בית נאמן בישראל על אדני התורה, הרי כל ביתו הופך לקודש קודשים וה' יתברך שמח בכל מעשיו, וכן על זה הדרך. משה רבינו תיקן לעם ישראל "סעודות קבועות", שכך היא דרכה של תורה, שלא תהיו כל היום מחפשים אחר אוכל, אחר תאוות פשוטות, אלא "לחם בבוקר לשבוע", ואיזה לחם? "לחם אבירים אכל איש", לחם של מלאכי השרת, וכשהיו אוכלים היו נהנים מזיו השכינה. והנהגה זו המשיכה משה ריבנו לעד ולעולם, כמו שנאמר "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, למען ידעו דורותיכם". בכל דור ודור אדם שמאפשר לעצמו ללכת בכל רגע ורגע אחר תאוותיו ואינו שולט ביצרו, הרי הוא כתרנגול מנקר באשפה, אבל אם הוא מרסן עצמו, ומספק לעצמו צרכי העולם במדה נכונה, הרי הוא מתנשא למדרגת מלאכי השרת. ודברים אלו מעשים בכל יום הם, שלפעמים רואים אנשים של צורה, שהם כולם אומרים הוד והדר, וכשרואים אותם כשהם באים לאיזו תאוה, במסעדה או בחתונה וכדומה, הרי הם הופכים עורם ונעשים וכבהמות נדמו, שעוסקים ראשם ורובם באוכל כאילו לא ראו אוכל מימיהם, והם מחללים שם שמים בפרהסיא, בבחינת חטוף ואכול. עליהם יכונו דברי חז"ל "כתרנגול המנקר באשפה". ובאותה הסעודה ובאותו מקום, רואים אדם אחר, המתנהג בדרך ארץ ובסבלנות, ואינו חוטף ומכבד את רעיו לשלחן, לעיו נאמר "לחם אבירים אכל איש", שאוכל כדרכה של תורה בדרך ארץ וסבלנות. וכן הדבר בשאר תאוות העולם. ובזה הוא מקדש שם שמים במעשיו. רבותינו אומרים ביומא (עו:), אדם שותה יין כשורה, משמחו ונעשה ראש, לא זכה, משמחו נעשה רש. כלומר, אותו היין, יכול לעשות את האדם מאושר, ויכול להביאו לעניות, ודבר זה תלוי בכוונת השותה ובהנהגתו. אנו בערב ט"ו ב שבט, נוהגים לאכול מפירות הארץ בליל ט"ו בשבט, כאשר יבואר בהלכה יומית ביום ראשון בעזרת ה', אשרי אדם המקדש עצמו ומקדש את שלחנו, ומכוין בברכות הנהנין שמברך על הפיורת כראוי, ומברך במתינות, כי הברכות הן החשובות ביותר בליל זה, ויאמר דברי תורה על שלחנו, אם בעניני אגדה, ואם מעניני הלכות הברכות, אם עשה כן, אשרי חלקו, ואם לאו, כל אכילתו בליל זה היא חסרת משמעות, אין בה לא טען ולא ריח. אשרי אדם ש"תופס את הענינים בידים", ועושה סדר בדברים, ואומר דברי תורה מקדש עצמו ושאר הסובבים אותו, וטוב לו וטוב לעולם כולו. שבת שלום. ערוך מתוך מאמרו של הרה"ג דוד שאלתיאל שליט"א.
 
דיני קדימה בברכות הלכה יות

ההלכה מוקדשת לעילוי נשמת רעות בת שירלי "נקטפה בדמי ימיה בתאונת דרכים קשה. יהי זיכרה ברוך" הוקדש ע"י סיון הדפסת המאמר דיני קדימה בברכות בליל ט"ו בשבט, שיחול בליל שני הבא עלינו לטובה (יום ראשון בלילה), נוהגים להרבות באכילת פירות, ולכן דבר בעיתו מה טוב לבאר בימים אלו את סדר הברכות הנכון, מתוך מה שנתבאר כאן בעבר, ובתוספת נופך. פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם שבעה מינים, ככתוב (דברים ח. ח.) "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". (ופירוש "דבש": תמרים. וכמבואר בירושלמי פ"א דביכורים ה"ג). ופירות שבעת המינים קודמים לברכה לכל שאר מיני פירות העץ, וכגון שנמצאים לפניו תפוחים ותמרים (שהתמרים הם משבעת המינים), או שקדים וצימוקים (שהצימוקים הם משבעת המינים, שהרי הם באים מהגפן), מברך תחילה על אותו מין שהוא משבעת המינים, ואוכל ממנו, ואחר כך אוכל מה שירצה. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף אם אותו המין שאינו משבעת המינים, חביב עליו יותר, כגון שחביבים עליו התפוחים יותר מן התמרים, או השקדים יותר מן הצמוקים, לעולם שבעת המינים קודמים, לברך עליהם תחילה (משום שקדימתן בברכות היא לא מחמת חביבותן, אלא מחמת חשיבותן שנזכרו בפסוק.) וכל הקודם בפסוק בשבעת המינים עצמם, קודם לחברו, וכגון, הענבים קודמים לתאנה, שכן בפסוק הם מוזכרים ראשונים, וכן כל הקודם לחבירו מצד הקרבה למילת "ארץ" שבפסוק, קודם בברכתו לחבירו, בין אם הוא סמוך לפעם הראשונה שנאמר בה "ארץ", ובין אם הוא סמוך לפעם השנייה, ולפיכך, התמרים קודמים לענבים, כי התמרים נכתבו שניים אחרי מילת "ארץ" השנייה שבפסוק (ארץ זית שמן ו"דבש",) והגפן נכתב שלישי למילת "ארץ" הראשונה שבפסוק (ארץ חיטה ושעורה ו"גפן",) ולכן התמרים קודמים גם לתאנה ולרימון, משום שחשיבות הפרי נמדדת, על פי קרבתו למילת "ארץ" שבפסוק. נמצא משפט הקדימה בברכות שבעת המינים כך הוא: ברכת "המוציא לחם מן הארץ" קודמת לכל דבר, (ומפני כך מכסים את החלות לפני הקידוש ביין בשבת ויום טוב, להראות כאילו אין כאן פת לפנינו בכדי לה קדימו, וכפי שנתבאר כבר בהלכות קידוש, כי כל דיני הקדימה הם דווקא כשנמצאים שני המינים לפניו וברצונו לאכול משניהם, אבל אין צורך להמתין עד שיבא לפניו המין שמוקדם לברכה.) ולאחר מכן ברכת "בורא מיני מזונות", ולחם או עוגה שעשויים מקמח חיטה, קודמים ללחם או לעוגה שעשויים מקמח שעורים, שהרי חיטה נכתבה בפסוק לפני שעורה. ואחריהם זית, ואחריו תמרים, ואחר כך ענבים, ואחר כך תאנים, ואחר כך רימונים, ואחריהם שאר מיני פירות העץ. וברכה אחת שמברך "בורא פרי העץ" פוטרת כל מיני פירות העץ שיבא לאכול לאחר מכן, (אלא אם כיון בפירוש שלא לאכול עוד כמו שביארנו בהלכות ברכות). אם טעה והקדים פרי עץ המאוחר בפסוק לחברו, כגון שבירך "בורא פרי העץ" על רימון, ויש לפניו תאנים, או אפילו בירך על פרי שאינו משבעת המינים, כגון תפוח, ויש לפניו פירות משבעת המינים, יצא ידי חובת הברכה ואינו חוזר לברך שוב. שאין משפט הקדימה של שבעת המינים כסדרן, אלא לעניין לכתחילה ולא לעכב בדיעבד. יש הנוהגים בשבת זו שהיא שבת שירה, לתת אוכל זרעונים וכדומה לצפורים, זכר למה שנאמר במדרש שילדי ישראל האכילו צפור ים זרעונים שצמחו באילנות בים סוף, והצפורים הצטרפו לשירת בני ישראל. והנה יש לדעת כי על פי ההלכה אסור לעשות כן, כי אסור לאדם להאכיל בשבת בעלי חיים שאין האכלתן מוטלת עליו. ולפיכך, צפורי בר, אסור להאכילן בשבת. ומי שרוצה להחזיק במנהג זה, רשאי להניח מערב שבת צלוחית זרעונים על אדם החלון וכדומה, והצפורים לבטח יגיעו בבוקר יום השבת לאכול מהזרעונים, שבזה אין איסור כלל. הדפסת המאמר
 
יאוחז בעץ/פרשת השבוע

בס"ד פרשת בשלח י' שבט התשס"ט יאחוז בעץ החיים "וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:" לאחר כל שיא מגיעה שעת שפל. זה עתה הסתיימה הדרמה. עם שלם עובר בתוך הים, אירוע שאין שני לו, ומנגד פרעה וחילו טובעים בים עד אחד. זהו סיומו של פרק האמונה לדורות. תפקיד הוטל עליהם - לחיות את גילוי כבוד הבורא שהם חוו וראו במו עיניהם. הם הודו ושרו לה' לא רק על הצלתם הפלאית, על חירותם שניתנה להם בתום עשר מכות שהכריעו את המעצמה האדירה שהשפילה, עינתה, הרגה בהם ללא כל מעצור או מחסום מוסרי. הם, שרק לפני שנה היו עבדים חסרי זכויות, ונתונים לשלטון אכזר ומדכא, הם אלה העומדים בשפת הים ורואים את כל הצבא המצרי המדכא מוטל לפניהם, מת על שפת הים. ולא זו בלבד, אלא כל אחד מקבל את עונשו בהתאם למעשיו – יש הטובע מיד ללא יסורים, זה אשר לא הִרבה להציק ולענות. ויש אשר מתייסר איומות כקש בים, כי הִרבה לחטוא, עונשו בהתאם רע ומר. והם שרים. אין זו שירת הודאה לשעתה, גדולה ומרגשת ככל שתהיה. זוהי שירה לדורות. "אז ישיר". שר לא נאמר אלא "אז ישיר" – לדורות. ומכאן משעות מיוחדות וימי זוהר יש לקחת כוח לימים אפורים. "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות ט"ו, כ"ב). שלושה ימים מורכבים משבעים ושתים שעות של צמא. לעם בן מיליונים החסר את המינימום לקיומו, זוהי אכן בקשה מוצדקת. ועל תפילתו של משה עונהו ה': "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים, וימתקו המים. שׁם שׂם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות ט"ו, כ"ה). אולי ניתן לומר כי מלבד פתרון מרירות המים יש כאן מסר נוסף – "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". עץ טבעי שהוא צף על פני המים ואינו שוקע, האוחז בעץ החיים, ואינו מרפה גם בעיתות חוסר ומרירות, יראה כי העץ ממתיק את המים, והופך אותם ממים מרים למתוקים. בעולם שבו מים רבים מנסים תמיד לכסות את אהבת ישראל לאביהם שבשמים, יש לאחוז בעץ החיים ולהגיע לחוף מבטחים. שבת שלום הרב יוסף ברוק מבית "עת לחשוב" Http://www.hidabroot.org
 
למעלה