שלומית אשר
New member
צד ימין
היא הסתובבה לצד ימין, הושיטה את היד ומתחה אותה כאילו היא באמת יכולה לגעת בו. סוג של הרגל של בוקר. ככה היא עשתה כל בוקר ב40 שנה אחרונות.מחפשת אותו כדי ללטף, לתת חיבוק של בוקר. אפילו שבשנתיים האחרונות, היא לא הצליחה לגעת בכלום, חוץ מסדין נקי ומתוח. עוד סימן לזה שאף אחד לא ישן שם בלילה. כבר שנתיים שהיא מחליפה כל שבוע סדין, גם בצד שלו. היא יודעת ששזה טיפשי.הוא לא חוזר לישון שם. אבל שיהיה סדין נקי. שיהיה. 38 שנה של ביחד, זה לא הולך ברגל. היא עוד לא באמת הבינה איך זה אפשרי להיות לבד כל כך. היא לא באמת זוכרת את עצמה לפניו, לפני שהכירה אותו. כאילו כל הלפני לא היה קיים,ובעצם הכול התחיל שהיא הייתה בת 22 והוא נכנס לחנות של אבא שלה, לתקן את השעון שלו. היא, שבמקרה היתה בחנות, ניגשה אליו, והם התחילו לדבר. מהדיבורים האלו לא יצא כלום, אבל יום אחרי זה הוא בירר איפה היא גרה, והציע לה לצאת איתו. אז,זה לא היה כלכך מורכב כמו היום, היא חושבת. לא היו מחליפים מספרי טלפון, כי מי בכלל ידע מה זה טלפון, ומתלבטים שבועיים אם להתקשר.בזמנו, זה היה הכי פשוט בעולם. מכירים, יוצאים, מתחתנים. ככה גם אצלהם. אהבה גדולה הביאה לחתונה נהדרת. הם גרו בדירה קטנה, שכורה, עד שקנו ביחד, מחיסכון של שקל שקל, דירה גדולה ומרווחת. נולדו להם שני ילדים מדהימים. הכול הם עשו ביחד, מלנקות את הבית ועד לטפל בילדים. הם לא הפסיקו לאהוב לרגע. עד אותו יום,שהגיעו התוצאות של הבדיקות. הם ישבו מול הרופא, מחזיקים ידיים כמו בני שש עשרה. אז הם הבינו ,ששום דבר לא הולך להיות כמו שהיה.הכול הולך להשתנות. לא נשאר לו עוד הרבה זמן, וגם הזמן שנותר, הולך להיות קשה, מלווה בכאבים ויסורים. בבית, היא לחצה לו את היד חזק, הביטה לו בעיניים ונשבעה לו, שכמו שכל השנים הם היו ביחד, היא לא תעזוב אותו גם עכשיו. הם יעברו את זה ביחד . שיהיה בסדר. שיסמוך עליה. היא תעזור. אבל ממערכת יחסים שוויונית, של שני אהובים, היא גילתה שהם הפכו למטפל ומטופל. של חולה ואחות רחמניה. היא הגישה לו לשתות כוסות מים לצד התרופות, האכילה, קילחה והלבישה אותו. היא כל הזמן אמרה לילדים לא לדאוג. הכול בשליטה. היא יודעת מה שהיא עושה. עד היום היא לא יודעת מאיפה היו לה כוחות. לילה אחד, שוכבים אחד ליד השני,הם דיברו על המוות.שניהם מבוגרים, ריאליים, ידעו שזה יגיע יום אחד. יותר קרוב ממה שהם חשבו. הוא לא פחד. הוא ראה במוות עוד שלב בחיים.משהוא שצריך לעבור אותו, וצריך לקבל את זה. הוא אמר לה שגם שם הוא יחכה לה, והם יהיו ביחד. אבל שלא תמהר לבוא. נשארים פה עוד אנשים שעדיין צריכים אותה שתהיה חזקה.ושתשמור על הילדים. ושהוא אוהב. אז היא באמת משתדלת.הילדים מזמינים, הנכדים מקסימים. היא משתדלת להעסיק את עצמה. מחפשת דברים לנקות, לסדר, להכין עוגות לילדים, לסרוג מפיות או סוודרים לקטנטנים. אבל לפעמים קשה לה. לפעמים כלכך עצוב לה. היא לבד. הוא עזב והיא נשארה לבד. בלעדיו. כל דבר בבית מזכיר לה אותו. דברים שהם קנו ביחד. דברים שהוא אהב.התמונות שהוא תלה לה, כי היא ביקשה. זה מה יש. היא השלימה. היום היא למדה לחיות איתו ככה. עם זה שהוא איתה תמיד, אבל לא ממש לידה.אבל היא עדיין מותחת את יד ימין כל בוקר אל הצד שלו. שיהיה.
היא הסתובבה לצד ימין, הושיטה את היד ומתחה אותה כאילו היא באמת יכולה לגעת בו. סוג של הרגל של בוקר. ככה היא עשתה כל בוקר ב40 שנה אחרונות.מחפשת אותו כדי ללטף, לתת חיבוק של בוקר. אפילו שבשנתיים האחרונות, היא לא הצליחה לגעת בכלום, חוץ מסדין נקי ומתוח. עוד סימן לזה שאף אחד לא ישן שם בלילה. כבר שנתיים שהיא מחליפה כל שבוע סדין, גם בצד שלו. היא יודעת ששזה טיפשי.הוא לא חוזר לישון שם. אבל שיהיה סדין נקי. שיהיה. 38 שנה של ביחד, זה לא הולך ברגל. היא עוד לא באמת הבינה איך זה אפשרי להיות לבד כל כך. היא לא באמת זוכרת את עצמה לפניו, לפני שהכירה אותו. כאילו כל הלפני לא היה קיים,ובעצם הכול התחיל שהיא הייתה בת 22 והוא נכנס לחנות של אבא שלה, לתקן את השעון שלו. היא, שבמקרה היתה בחנות, ניגשה אליו, והם התחילו לדבר. מהדיבורים האלו לא יצא כלום, אבל יום אחרי זה הוא בירר איפה היא גרה, והציע לה לצאת איתו. אז,זה לא היה כלכך מורכב כמו היום, היא חושבת. לא היו מחליפים מספרי טלפון, כי מי בכלל ידע מה זה טלפון, ומתלבטים שבועיים אם להתקשר.בזמנו, זה היה הכי פשוט בעולם. מכירים, יוצאים, מתחתנים. ככה גם אצלהם. אהבה גדולה הביאה לחתונה נהדרת. הם גרו בדירה קטנה, שכורה, עד שקנו ביחד, מחיסכון של שקל שקל, דירה גדולה ומרווחת. נולדו להם שני ילדים מדהימים. הכול הם עשו ביחד, מלנקות את הבית ועד לטפל בילדים. הם לא הפסיקו לאהוב לרגע. עד אותו יום,שהגיעו התוצאות של הבדיקות. הם ישבו מול הרופא, מחזיקים ידיים כמו בני שש עשרה. אז הם הבינו ,ששום דבר לא הולך להיות כמו שהיה.הכול הולך להשתנות. לא נשאר לו עוד הרבה זמן, וגם הזמן שנותר, הולך להיות קשה, מלווה בכאבים ויסורים. בבית, היא לחצה לו את היד חזק, הביטה לו בעיניים ונשבעה לו, שכמו שכל השנים הם היו ביחד, היא לא תעזוב אותו גם עכשיו. הם יעברו את זה ביחד . שיהיה בסדר. שיסמוך עליה. היא תעזור. אבל ממערכת יחסים שוויונית, של שני אהובים, היא גילתה שהם הפכו למטפל ומטופל. של חולה ואחות רחמניה. היא הגישה לו לשתות כוסות מים לצד התרופות, האכילה, קילחה והלבישה אותו. היא כל הזמן אמרה לילדים לא לדאוג. הכול בשליטה. היא יודעת מה שהיא עושה. עד היום היא לא יודעת מאיפה היו לה כוחות. לילה אחד, שוכבים אחד ליד השני,הם דיברו על המוות.שניהם מבוגרים, ריאליים, ידעו שזה יגיע יום אחד. יותר קרוב ממה שהם חשבו. הוא לא פחד. הוא ראה במוות עוד שלב בחיים.משהוא שצריך לעבור אותו, וצריך לקבל את זה. הוא אמר לה שגם שם הוא יחכה לה, והם יהיו ביחד. אבל שלא תמהר לבוא. נשארים פה עוד אנשים שעדיין צריכים אותה שתהיה חזקה.ושתשמור על הילדים. ושהוא אוהב. אז היא באמת משתדלת.הילדים מזמינים, הנכדים מקסימים. היא משתדלת להעסיק את עצמה. מחפשת דברים לנקות, לסדר, להכין עוגות לילדים, לסרוג מפיות או סוודרים לקטנטנים. אבל לפעמים קשה לה. לפעמים כלכך עצוב לה. היא לבד. הוא עזב והיא נשארה לבד. בלעדיו. כל דבר בבית מזכיר לה אותו. דברים שהם קנו ביחד. דברים שהוא אהב.התמונות שהוא תלה לה, כי היא ביקשה. זה מה יש. היא השלימה. היום היא למדה לחיות איתו ככה. עם זה שהוא איתה תמיד, אבל לא ממש לידה.אבל היא עדיין מותחת את יד ימין כל בוקר אל הצד שלו. שיהיה.