קבלה - בסיס לריפוי עצמי.

keoser

New member
קבלה - בסיס לריפוי עצמי.

מהסופשבוע הזה יש בי רגש של דיכאון. לא הסכמתי לקבל את הדיכאון הזה כחלק ממני, השתמשתי בכל טכניקה אפשרית שאני מכיר, ודיברתי עם כל מלאך שאני מכיר וחדשים שהכרתי.. עברתי טיפול מקיף מהאני-העליון שלי ומה לא. ברחתי לכל הספרים "הכי רוחניים" שאני מכיר, מה לא עשיתי.. מה לא עשיתי. בכיתי, דרשתי, התבוננתי, .., .. לא הסכמתי לקבל את גוון האהבה של הדיכאון. לא הסכמתי לחוות את זה. אז קראתי לכל מלאך אפשרי, כל תהליך אפשרי שאני מכיר, וסילקתי את הדיכאון. עשיתי זאת שוב, ושוב, ושוב.. אבל ההרגשה חזרה אליי. נמאס לי. הבנתי שאני ניכנס עם הראש בקיר, משהו לא נכון במה שאני עושה.. התקשרתי לעזרה מהמורה שלי, שתתבונן בחוויה ותביע דעה בנוגע לערפל והדיכאון בו אני מצוי. התשובה הייתה מיידית. אני מצוי בערפל, והסיבה שאני מצוי בו היא כי אני מנסה לצאת ממנו בכוח. לא קיבלתי את המקום בו הייתי. רציתי לצאת ממנו בכוח. הרבה חודשים שלא הייתי בדיכאון, לא הסכמתי לחוות את ההתנסות הזו. לא התאים לי דיכאון, אפילו שהוא גוון האהבה. אז כן, חלק מהחוויה של לוותר על פחדים ולאזן כרגע את האנרגיה הגברית והנשית שבי זה פשוט מאוד לעבור דרך דיכאון. לחוות את הדיכאון. התחמקתי מזה באלגנטיות כמה חודשים, עד שהגיע הזמן לחוות את גוון האהבה הזה :) ברור מאליו שאם בא אליי מטופל, הדבר הראשון שאני עושה זה לקבל אותו בתור הדבר המופלא והמדהים שהוא - הוויה מושלמת, מלאך בתהליך התנסות. - מה שנשאר כרגע זה רק להתייחס לעצמי, לרגש הדיכאון באותה הצורה - התגלמות האהבה. אסור לי לשחרר את הדיכאון במהירות כרגע, לאט לאט... לקבל, לשחרר, לקבל, לשחרר.. פעם ביום :) - אחרת, אני מנסה להתחמק מהרגש הזה ואני לא מגיע ממקום של קבלה. :) אוהב, יוסי :)
 
אבחנה עמוקה ויפה לטעמי

הרבה התחבטתי בשאלה - אם אני לא מושלמת כבנאדם, איך בכלל אני יכולה להיות מטפל? או מי בכלל כן יכול? ונדמה לי שהגעתי לאותה מסקנה - העניין הוא לא כמה יש לך אלא כמה מתוך זה אתה מקבל, וזו בעצם גם תמצית היכולת לרפא או להבריא, הקבלה. ובכלל, אני מאמינה, או החיים שלי הראו לי, שהמקומות שיש בהם רגשות שבאופן טבעי ננסה להמלט מהם - כמו עצב, כעס, או אפילו שיעמום לפעמים, הם אלה שמביאים לנו את הכי הרבה שיעורים ובצורה הכי ברורה עבורינו. לפעמים קשה להיכנס לעצב, להכיר בו, להתידד איתו, למצות אותו - אבל כמה שזה נחוץ...
 

keoser

New member
קבלה, "יוסי" המטפל ואמונות.

קיימים חלקים בי שאני לא מקבל (וגם אני לא יודע שאני לא מקבל), וגם אצל אנשים אחרים שאני מאוד מאוד מעריך בתור מורים שלי קיימים חלקים אלו. ספציפית בטיפול, אני מצוי במצב תודעה אחר. זה לא "יוסי" שמטפל, אלא דמות קצת שונה.. חלקים אחרים בי כשאני מטפל. אפילו אם אני מרגיש סמרטוטי לגמרי, חולה, כשאני בטיפול - האנרגיה מגיעה ואני כמו חדש :) אני לא מסכים איתך בנוגע לכך שרגשות של עצב, כעס או שיעמום הם אלו המביאים את הכי הרבה שיעורים, ויותר מזה אני כלל לא מסכים שזה נחוץ! לתשומת ליבך, זו אמונה שיש בך. בעיניי שיעורים יכולים (וכדאי שיהיו, לפחות בשבילי!) להיות נפלאים, קסומים ומדהימים בלי חוויה של כעס, כאב או שנאה. אחרי כמה חוויות לא נעימות, כל לילה אני אומר: הנני מקיים חוזים בהם אני שמח, מאושר ומקובל. הנני רוצה להשלים חוזים בהנאה, בשמחה ובאושר. הנני פועל בשמחה, אושר, אחריות, אהבה הנאה וכיף. הנני קורא לשיעורים גדולים, מתמירים, עוצמתיים, כייפים, שמחים, נעימים, שלווים מקבלים ואוהבים. הנני מזמן אינטרקציות מהנות, משמחות, כייפיות, מקדמות המבוססות על אהבה, כבוד, אמון וקבלה. מאז שהתחלתי להגיד את זה, השיעורים שלי הפכו להיות פי כמה וכמה יותר עוצמתיים, *בלי* הכאב. הדבר הכי מופלא שקרה לי, זה שזימנתי אליי נשמה בתור בת-זוג לכייף קצת, ואז *יום* אח"כ הרגשתי מישהי מתאהבת בי ואני בה, ממש את הניצנים האנרגטיים.. ואז הבנתי שאני לא מוכן - ברגע שהתבוננתי על הקשר ומה הוא יניב (אפילו אם הוא לטווח ממש קצר). זה היה שיעור מאוד חשוב בשבילי כרגע. יכולתי להיכנס לקשר הזה עם כאב, או לחילופין יכלו להביא אותי למצב אחר עם כאב בו אני אלמד את אותו השיעור - אבל בחרתי לעבור שיעור מהנה, כייפי ומאוד מקדם - וכך היה. :) אוהב, יוסי :)
 
על כאב ופחד

אני מבינה מה שאתה אומר. פעם הייתי נגד הצבע השחור. אמרתי לעצמי - אני הולכת עם הלבנים. אני מנדה את הצבע השחור מחיי. עד היום אני לא משוגעת על הצבע הזה אבל בזמן האחרון אני מבינה שהחיים פה על מכללת כדור הארץ הם דואליים ומה שמחזיק או מסמן או מאפשר או איך שתרצה לקרוא לזה, את רגעי השימחה שלנו הם רגעי העצב ואין לבן בלי שחור, ואם אני מחרימה את השחור אז אין לי שום זכות על הלבן, שמוגדר באמצעות השחור. אני מדברת ממקום של התנסות עצמית, זה ברור. עבורי, תקופות של פחד או של כעס בדרך כלל נגמרים בשיעורים שאני לוקחת איתי כל החיים. אני לא מצליחה להיזכר בשיעורים כל כך גדולים שקיבלתי ממקום של שמחה ואני מבינה למה אתה חושב שזה יכול להיות סימן די מלחיץ...
אני חושבת שאין דרך להפרד מהדברים שחוסמים אותנו (כמו פחד, כעס, וכו'), אלא אם נקבל אותם. נלמד להזרים אותם פנימה, ונלמד להזרים אותם החוצה ולפנות מקום לשימחה, או אפילו לפחד חדש... משמח אותי מאוד לראות שיש כל כך הרבה שיטות לא רק לטפל אלא בכלל לחיות את החיים... להסתכל על הדברים הכי פשוטים... אני מבינה את ההגיון שמאחורי הדברים שלך ועם זאת לא הייתי מוותרת על יום אחד של עצב, כמו שלא הייתי מוותרת על יום אחד של שימחה, או סיפוק, או אהבה. אני אישית, בחווייה האישית שלי, מרגישה שאני דווקא קודמתי רבות בעיתות של עצב, ואפילו אבדן. אני מבינה למה אתה מתכוון כשאתה אומר שטיפול "מחייה" אותך, גם אצלי זה קורה ככה - ולפעמים גם ההיפך! מגיעה לטיפול כולי נמרצת ובסופו בקושי עומדת על הרגליים. וזה לא בגלל שאני מנצלת את האנרגיות של עצמי. הייתי רוצה שתסביר לי עוד על החלקים בך שאתה לא מקבל - למה לא? ברור שאם יש חלקים בך שאתה לא מקבל, יש חלקים באנשים אחרים שאתה לא מקבל. אתה לא יכול להתייחס לאנשים אחרים יותר יפה ממה שאתה מתייחס לעצמך...
 

yosef 30

New member
קצת קשה לקבל את עצמך כשאתה בורח

לא
היי יוסי אני קורא שוב את ההודעה הראשונה שלך. ואתה מתחיל אותה בזה שאתה כבר מסופ"ש במין תחושה של דיכאון ושאתה לא מוכן לקבל את התחושה הזו ושניסית לשחרר ותה בכל דרך אפשרית, ספרים מלאכים וכו' ואח"כ עוד רשמת "ברחתי". יכול להיות שאתה מרגיש עכשיו נהדר ומרגיש טוב, אבל האם אתה חושב שבריחה מדברים באמת תזעור לך? והשאלה לכמה זמן זה מחזיק כל הטיפול האינטנסיבי הזה? למה אתה כלכך מתנגד להיות קצת בדיכאו, מה לא בסדר בזה? תראה כמה אנרגיה אתה מוציא בשביל להבריא את עצמך, תראה כמה מחשבה את משחרר. זה נראה לך יותר בריא מלחוות את העצב? עפ"י ההודעות שלך נשמע שאתה הרבה מוצא את עצמך בדאון ועצב, ויש לך שיטות נפלאות אך אני לא חושב שזה מה שאתה באמת צריך כרגע. תסלח לי על השאלה הבאה אך האם עברת פעם איזשהו איבחון פסיכיאטרי? האם שמעת או קראת על OCD (אובססיב קומפולסיב דיסאורדר!).? לצערנו ולשמחתנו החיים לא בנויים רק על חוויות טובות, חלק מהיופי בחיים זה להיות פעם למטה ופעם למעלה כמובן שלא בצורה קיצונית, אך בוא נקרא לזה "להיות בתנועה". כשאתה בתנועה אתה לומד, כשאתה במצב סטטי יש איזושהי תקיעות. לחשוב כל הזמן רק טוב ושאני חי באושר ובשמחה ובאהבה והנאה גמורה ומושלמת נראה לי קצת אשלייתי. עצם העובדה שהם עולים בתוכך ז"א שהם שם והם מסקשים סוג של ביטוי ולא דחייה. תוכל להסביר את המשפט שכתבת בתחילת ההודעה השניה ואני מצטט: קיימים חלקים בי שאני לא מקבל (וגם אני לא יודע שאני לא מקבל), אם אתה לא יודע שאתה שאתה לא מקבל חלקים מסויימים בתוכך אז איך אתה יודע שיש חלקים כאלו? שיהיה לך לילה קסום מלא בשמחה ואהבה יוסף.
 
שים ../images/Emo23.gif

הודעה יחסית ארוכה, ועם זאת גם יוסף וגם אני "נתקענו" על המשפט שיש חלקים שאתה לא מקבל.
 

keoser

New member
חידוד

במידה ולא הובנתי הכוונה שלי היא שיש חלקים בי שאני עדיין לא מקבל, לא כי אני לא רוצה לקבל - אלא כי זה לא אפשרי כרגע לקבל אותם. אני מצוי בתהליך שכולל קבלה של המצב - עם הזמן אני מקבל אותם יותר ויותר - אבל בשורה התחתונה אני עדיין לא מקבל אותם, אין לי מאסה קריטית של קבלה. לא כי אני לא רוצה, לא כי אני באמת מאמין שאני לא בסדר - פשוט מאוד כי זה תהליך. אוהב, יוסי :)
 

keoser

New member
נכון :)

אבל לאט לאט. זהו רובד חדש בתוכי שלא ראיתי קודם לכן. כל יום מגלים משהו חדש, היום גיליתי שאני פשוט לא אוהב חלק מסויים בי - רגש של דיכאון - וזה בסדר גמור [את זה אני מקבל
]! המטרה שלי היא לא לברוח מדברים - אלא להינות מהדרך. עברתי דרך הדיכאון, וכרגע אני מרגיש עצב לא מבוטא בי, וזה בסדר. זה תהליך, אני רק לאחרונה התחלתי לבכות. לא בכיתי קודם לכן שנים :) ההתנגדות בהוויה שלי לדיכאון היא הבטחה שעשיתי לעצמי (ואני משחרר כרגע) לא להיות בדיכאון שוב. זה הכל ותו לא. :) זה לא בריא יותר *בעליל*, וזה ברור לי. אבל כמו שאמרתי, לא זיהיתי את זה עד יום ראשון בצהריים - וכשמזהים, עובדים עם זה. זה לא היה קיים במודע בהוויה שלי עד יום ראשון הזה. בכיף על השאלה, קיבלתי איבחון אבל כשרציתי לצאת מבית הספר לאקסטרני, לא איבחנו אצלי הפרעות פסיכיאטריות. יש הבדל בין תנועה לתנועה.. השאלה היא איזו תנועה, ולא בא לי כרגע לחוות את התנועות באופן קיצוני כמו שחוויתי עד כה. כמעט בכל אחד (לפי דעתי) יש חלקים בו שהוא אינו מקבל, ולרובם המוחץ הוא לא מודע. זה תהליך גילוי וריפוי.. וזה הקסם בעיניי :) ברגע שאני רואה משהו שאני לא מקבל, זו פשוט נקודה בשבילי "אתה יכול לרפא את עצמך כאן! מתנה!".. :) אני מסב את תשומת ליבך שהיה לי יותר נוח אם היית כותב את ההודעה שלך מתחת לשרשור שלי, ולא כהמשך להודעה של עומר - זה נראה כאילו ההודעה שלך אליי לא קשורה להודעה של עומר, אלא להודעה שלי. (אלא אם אני טועה
) אוהב, יוסי :)
 

yosef 30

New member
היי יוסי שבת שלום

אני מצטער שאני עונה לך אחרי הרבה זמן על ההודעה שלך. פשוט אני נמצא כרגע בתהליך של שינוי מגורים מחיפה לתל אביב, כרגע התחלתי עבודה חדשה ואין לי כרגע מחשב אצל החרבים שאני נמצא אצלהם. רק בסופי שבוע אני חוזר לביתי בצפון. אני חייב לציין שאני מאוד מתרשם מהפתיחות והכנות שלך על דפי הפורום, כייף ונעים לקרוא את ההודעות שלך. תודה על השיתוף
. אתה מדבר על נושא של קבלה עצמית, אני מסכים איתך שלכל אחד יש משהו שהוא לא אוהב בעצמו, נכון ישי אנשים שמודעים לזה יותר ויש שמודעים פחות. אני מאמין שלכל אחד יש את הזמן לשינוי ולצמיחה. כאשר אני מדבר על לקבל את העצב, זה לא אומר שצריך להיכנס לדרמות וללב הסערה. ניתן רק להתבונן בעצב, לראות מה עולה בתוכנו ולאן זה לוקח אותנו, כשאתה נמצא בתהליך של התבוננות אתה לא מפתח את הדברים שעולים בך בתוכך, אתה רק צופה. נכון, זה תהליך ללמוד להיות קשוב ולא לפתח בראשנו את מה שמתעורר שם. כשאני קורא את ההודעות שלך אני עדיין יכול ל"שמוע" את העומס הפנימי שיש בך, אין ספק שיש לך חוויות לא "פשוטות" מעברך ואולי עקב כך אתה מפחד להיות שוב באותו המקום. כתבת שאתה טפל באנשים, האם אתה מטפל בהילינג או בשיטה אחרת? לגביי התגובה שלי בשרשור. לא הבנתי למה אתה מתכוון שהיה לך יותר נוח אם הייתי כותב בשרשור שלך ולא כהמשך להודעה של עומרי? את התגובה כתבתי אליך, ומאחר שיש עוד אנשים שלוקחים חלק בדיון הזה, אז......כל אחד מגיב אחרי השני וכך זה יוצא. (לא כךכך הבנתי). מאחל לך יוסי שתרגיש רק טוב שתחווה אושר ושמחה מאוזניים לאורך זמן. שולח לך אנרגית ריפוי ואהבה גדולה. בברכת שבת שלום יוסף.
 

keoser

New member
"סימן די מלחיץ"?

לעולם לא.. :) זו פשוט בחירה שלך, ובאתי להראות לך אופציה נוספת. כל אחד יכול לבחור לעבור את השיעורים שלו איך שבא לו, ומי אני שאגיד לך לעבור שיעורים בצורה מסויימת? :) אני לא אומר שזמנים של כאב אינם מקדמים - נהפוכו - רוב האנשים מתקדמים ולומדים רק מהם! אני רק מוסיף שלדעתי אפשר ללמוד באותה מידה גם מזמנים של שמחה, ואולי אפילו בצורה יותר מהנה ומהירה! לא צריך להיכנס לתוך דרמה ולב הסערה בשביל לראות משהו ולשנותו - אפשר לעבור את זה מתוך שמחה :) אני לא אומר שכאב או עצובות אלו לא רגשות "נכונים", אלא שפשוט מאוד אפשר להתקדם גם בלעדיהם, ואני אישית מעדיף לעשות זאת כך. כמובן, לפעמים (כמו עכשיו אצלי) חייבים לעבור דרך העצב :) אצלי, הערפל נשאר כי לא הסכמתי לקבל את העצב בתור חוויה גם כן. ניסיתי להיפטר ממנו (ובאמת הצלחתי חודשים להתקדם ככה
) עד שאמרו לי "עצור מתוק, עכשיו זמן לכאוב קצת. גם זו אהבה!" - וכך עשיתי. [היה לי קשה לקבל דיכאון, כי הייתי בדיכאון קליני שנתיים בגיל 16, אז חשבתי לעצמי "יאללה! עכשיו ריפוי ושמחה!")] :) את מכירה את המושג "אמונות"? אני אישית עדיין לא מקבל את עצמי באופן מושלם, וברור לי כשמש שזה יקח עוד זמן עד שאני אעשה זאת. אין פה משהו הגיוני, זה פשוט מאוד לקבל, זה משהו פאסיבי כמו להרפות את הגוף. לאט לאט אני מקבל עוד ועוד חלקים בי. הרי זה לא הגיוני לא לקבל ולא לאהוב את עצמך, זה פשוט מאוד תהליך. סתם דוגמא: אם אני לא מקבל את זה שאני לא מחובר לעולם, בעצם הריפוי שלי בנוגע לזה יקח יותר זמן, כי אני כאילו הולך "נגד עצמי". אז הבסיס של הריפוי הוא לקבל את המצב הנוכחי כבסדר. :) וכרגע אני לא מקבל את זה באופן מוחלט. בנוגע לאחרים, בטיפול, אני לא "יוסי" השופט, הרואה לכאן או לכאן - אני מישהו אחר, חיצוני למערכת הזו כמיטב יכולתי. לעולם לא אשפוט מישהו בתור טיפול, אפילו אם בעיני יוסי "הרגיל" אותו אדם עשה משהו נוראי. כשהטיפול נגמר גם, האדם בדרך-כלל יוצא לי מהתודעה עד הפעם הבאה :) מן הסתם שפיטה קיימת ברמה נמוכה יותר בתודעה שלי, בתת מודע, אבל אני רואה את השפיטה "מדוכאת" ע"י מערכים אנרגטיים ברגע שאני בטיפול. אני רק צינור בטיפול ותו לא - כלי עבודה לאל, כך אני תופס את עצמי. אוהב, יוסי :)
 
אם ככה אז אני מסכימה איתך לגמרי.

למידה היא הדבר הכי מהנה בעולם, עבורי. אני מברכת את השיעורים שניתנו לי. מברכת אותם. אני אישית לא חושבת שאני יכולה ללמוד מהשימחה כמו מהעצבץ אצלי, מנסיון, וזו האמת מה לעשות, אני מפנימה עמוק יותר שיעורים שנחוו אצלי בתקופות של עצב או כעס. בתקופות של אושר אין לי שום דרייב לשנות שום דבר, אז השיעורים די באים והולכים. כמובן שקיבלתי מסרים גדולים שעיצבו את חיי גם בתקופות של אושר, אבל זה פשוט אחרת עבורי. אבל - אני מאוד מאושרת עם הדרך שבה אני מקבלת את התחושות הפחות נעימות. אני מבינה כמה מלמדות הן ואני מקבלת אותן באהבה. מה שכן, כמו שכבר אמרתי. אני חושבת שבעולם דו-קטבי כמו שלנו, אי אפשר ולא מכון לקדם רק את השימחה, בלי העצב. כי הסרגל הוא אחד, בעל שני קצוות. לחיות בעולם הרמוני ולא דואלי, זה עדיין כנראה לא בשבילנו. אנחנו, עוד יש לנו עבודה לעשות. אני מבינה יותר טוב עכשיו מאיפה באה לך התיאוריה הזאת על עצב - אתה כנראה מכיר אותו הרבה יותר טוב מכולנו. אז אולי אני לא מכירה את העצב שלך או את הרמות שלך ואני מדברת על סוג אחר של עצב... אולי בגלל שהסרגל שלך נמשך הרבה יותר משלי כשאני אומרת עצב אתה חושב לעצמך - דכדוך קל? לא לקבל ולא לאהוב את עצמך זה הכי הגיוני והכי טבעי בעולם. כמו גם לחיות במלחמה מתמדת, עם עצמך - ומתוך כך עם הסובבים אותך. אתה כבר הבנת את זה, אבל אם תפתח חלון רגע ותציץ לרחוב, תראה אנשים שחיים ככה יומיום, בלוחמנות, בלי הבנה, בלי קבלה, ובלי אהבה. כואב הלב! התובנה שצריך לקבל את עצמך היא כמו כל התובנות, כרוכה בעבודה קשה - אבל אני מאמינה ששווה את זה... כי לחיות בשלום עם עצמך זה לחיות בשלום. ואתה צודק - להרפות א תהגוף זו גם בעיני מטאפורה יפה - שאנשים הולכים להם כל החיים עם שרירים מכווצים, או מפרקים בעייתיים, או אפילו סכרת... ולא תמיד מצליחים להבין למה! אני רק רוצה להגיד עוד דבר אחד. אני מדברת איתך הרבה על דואליות ככלי המדידה של החיים שלנו כאן על מכללת כדור הארץ. הדואליות היא הכרחית והכרחי לכבד את שני הקטבים של כל סרגל. כולם. בדיוק כמו שזה טבעי לך לכבד "טוב" כמו שאתה מכבד "רע", ממקום לא שיפוטי, ככה זה אותו דבר גם עם שימחה ועם עצב. אבל מה שחשוב לי לשאול אותך - זה מה דעתך על צמד הקטבים "שמיים" ו"ארץ"? או יותר נכון, מה דעתך רק על "ארץ"? כי על שמיים אני כבר יודעת. גם על ארץ. אבל אני רוצה לשמוע אותך אומר את זה לא מתחבא מאחורי מילים אחרות.
 

keoser

New member
חדת תפיסה :)

אצלי המילה "עצב" מקושרת עם הרים מאחוריה.. לא עצבות קלה אחת הצהריים, או הרגשת "באסה" של יום יומיים, אלא הזיכרון שטמון בי הוא שנתיים-שלוש של דיכאון קליני, ואחריה הרגשת דיכאון וניתוק. רק בשנתיים האחרונות התחלתי לצאת מהמקום הזה באופן מוחלט והתחלתי לרפא את עצמי. אני עדיין זוכר בפעם הראשונה שקלטתי "מה?! אני לא מקבל את עצמי לגמרי?!".. זה היה מאוד משעשע לראות את זה בזמנו :) אז כל הזמן הזה, ברחתי מדיכאון ורפאתי אותו ישר - עד הסופשבוע הזה. פתחתי תהליך עמוק שריפא רבות בי, וחלק מהתהליך הנפלא הזה היה פשוט מאוד.. דיכאון! אז אני לומד כרגע לקבל גם דיכאון קל אליי, ולוותר על הטראומה שחוויתי מהנושא הזה. הכוונה שלי ושלך באמת שונה. כשאני אומר דיכאון/עצב, אני מדבר על הרגשה מתמשכת וארוכה של שבועות/חודשים כרגע, וזה משהו שאני בוחר בשלב זה לא לחוות. עצב לכמה שעות, כמה רגעים עדיין בסדר בשבילי כרגע, ברגע שהוא מגיע לכמה ימים אני עדיין מפחד ממנו. (שימי לב ד"א, שהגילוי אודות זה הוא רק מהשבוע הזה.. אז אני נותן לתהליך לקחת את הקצב שלו). אני מפנה אותך למשפט הזה: "אתה כבר הבנת את זה, אבל אם תפתח חלון רגע ותציץ לרחוב, תראה אנשים שחיים ככה יומיום, בלוחמנות, בלי הבנה, בלי קבלה, ובלי אהבה. כואב הלב!" ברגע שאת מזדהה עם זה ("כואב הלב"), את אומרת בעצם שהם לא בחרו את זה, שהם מסכנים ואת מרחמת עליהם. גם אני מרגיש ככה לפעמים, מרחם על אנשים. אחד המטפלים שלי אמר לי על זה: ולעולם אל תשפוט את עצמך כשאתה עושה את זה! אתה בא עם רצון טוב לעזור למישהו, ואתה מרגיש רע כי אתה אדם טוב?! כן, מנקודת מבט אחרת אז כדאי להתבונן על זה בצורה שונה - חמלה ולא רחמים - אבל זה תהליך :) שאלתי בנוסף גם אם את מכירה את המושג "אמונות"...? :) לסיום הניגודים.. ארץ ושמיים.. שמיים = בית. ארץ = סבל. ככה זה בתודעה שלי כרגע, ועל זה אני עובד - חיבור לעולם. יש בי חלקים שלא אוהבים להיות על כדור הארץ, זה לא מרגיש טוב וכיף. אני עובד על להתמיר אותם כרגע לאט לאט לאהבה, והראות להם כמה נפלא בעולם. הגעתי לתחום ההילינג כשאני יוצר דברים מופלאים במימדים אחרים, בקלות ובפשטות.. דברים שאני מבקש לפעמים פשוט מאוד מופיעים תוך יום אחד בדרך-כלל. הקטע שרק לאחרונה זה התחיל להיות ככה, לא התייחסתי למימד הפיזי וברחתי ללימודים, מדיטציות, רוח, .., .. כמובן, הכל בהתאם לבחירות המוקדמות שהגעתי איתן לפה.. בחרתי התנסות של ניתוק מאוד מאוד גדול ואז להגיע לחיבור. ידוע לי למה באתי לכאן, וזה לבנות את הבית על כדור הארץ.. גן עדן במימד הפיזי, וכך יהיה. זה רק עיניין של זמן. :) אוהב, יוסי :)
 
המממ...

לא ברור לי למה תה מתכוון כשאתה שואל אותי אם אני מכירה את המושג "אמונות". הבחנת יפה ב"החלקה" הלשונית שלי עם הרחמים שם. זה באמת היה מקום לא גאוני להיות בו. אין שום סיבה גם שיכאב הלב שלי על חוסר המודעות של אנשים אחרים, במיוחד כשאני פנויה למי שמבקש להשתחרר מזה ונותנת את כולי לתהליך של כל אחד. אני מאוד מתרגשת בשבילך על הגילויים האחרונים שלך. אני מאמינה שתהליך של שינוי הוא תהליך שבו בהתחלה אתה מתרחק הכי שאתה רק יכול ממה שאתה לא מוכן להכיל, ורק אחרי שאתה מרגיש מספיק בטוח בקצה הרחוק, אתה מתחיל להתקרב לקו האמצע, לאיזון, למקום טוב שיש בו קצת מהכל. בדוגמה קיצונית, כמו התמכרות לאלכוהול - אתה חייב להניח לכל המשקאות האלכוהוליים לחלוטין, ורק אם עברה תקופה והצלחת "להתנקות", אתה יכול לחזור להינות משתייה חברתית, איזה כוס של יין פה ושם... כל העילויים הרוחניים שאני מכירה לא מרגישים בנוח עם החיים הארציים. אבל הגדולה של כולנו בתחום שלקחנו על עצמינו זה למצוא את הגשר בין העולמות ובו לעמוד. להחזיק אותו. לאפשר אותו. להיות שייכים ולא שייכים גם לפה וגם לשם בו בעת. ככה אני רואה את זה. אף אחד, בעיקר לא אתה ואני, לא יכולים לוותר על רגל אחת, על מקור אחד. העבודה היא קשה, ואני מאמינה שמי שמחובר לארץ וצריך להתחבר לשמיים, החיים שלו קלים יותר ממי שאצלו התהליך הוא הפוך. אבל המודעות, המודעות לתהליך, היא חצי הדרך. אני חושבת שאני יכולה לעזור לך להתחבר לארץ ממקום של הרמוניה (ותשים לב, לא ממקום של שימחה, כי בכל חיבור צריך שתהיה פרופורציה בריאה ומתאימה של שימחה ושל עצב!).
 
למעלה