המערך האמבולטורי כמערך לא מותאם
לשיקום היי טל. שמחתי מאוד לקרוא את דברייך. לצערנו התמונה אותה אנו רואים לגבי השפעת האישפוז איננה אחידה. היא שונה מהותית ממקום למקום, בעיקר ממרכז מסויים אל מול מרכז אחר. קיימים מחלקות פסיכיאטריות אשר בהן המודעות יותר גבוהה לנושא השיקום, ובכלל הראייה שם לגבי מכלול החיים של האדם בחברה יותר רחבה (וזה בד"כ הולך ביחד), להבדיל ממקומות אחרים שמהם אנו מקבלים תמונות שונות. הן לגבי התהליכים והחוויות שעוברים על המתמודדים, והן לגבי המודעות לסל שיקום והנכונות להעביר וועדות סל שיקום. לפני כשנה וחצי-שנתיים אם אני לא טועה בזמן, היתה כמעט השבתה חלקית של חלק מן השירות במערך פסיכיאטרי של אחד מבתי החולים הכלליים בארץ, בשל העובדה שכמעט ולא נערכו שם וועדות סל שיקום וכמעט ולא הוגשו שם אנשים לסל שיקום. אני מתוך ההיכרות שלי, ואני אשמח לשמוע גם אותך וגם אולי אחרים, חשוב שבשנים הראשונות לקיום הסל נעשה נסיון 'לקבוע עובדות בשטח'. היו לכך סיבות של רצון להוכיח פעילות, רצון להשפיע על משאבים תקציביים וכו... בלי אולי בחינה מספקת הן של השירותים, אבל יותר מכך בלי הכנה מספקת של השטח. את זה אפשר לראות בכמה מישורים: הראשון הינו היעדר ידע מלא אודות סל שיקום ונכונות להגיש לסל שיקום בקרב מטפלים וגורמים טיפוליים רבים. לגבי הרווחה, אני בתפיסה שלי, ואשמח לשמוע דעות נוספות, לא בטוח האם נכון לצפות מעו"ס ברווחה, אשר כמעט ולא מכיר את האדם הפונה, ללוות בהליך הגשת הבקשה לסל שיקום. זו אחת הסיבות, על פי מה שאני שומע ושמעתי, שעו"ס מסויימים ברווחה לא מגישים לסל שיקום. אפשר לראות לא מעט אנשים שעברו וועדות סל שיקום, כאשר הם לא לוו בהליך על ידי גורם מטפל המכיר אותם, בחן איתם ביחד את הצרכים וכו.., והתוצאות היו בהתאם. אנשים מגיעים למסגרות, מקומות ושירותים שאינם בהכרח מתאימים להם או עונים על הצרכים שלהם. עד למקרים בהם אין מי שבאמת יגבה אותם בוועדות. כמובן שזה לא בהכרח מייצג את הכל, אבל זו תמונה די בולטת מהשטח. אחת הבעיות העיקריות לדעתי בבסיס לזה היא הכשלים של המערך האמבולטורי. התחנות לבריאות הנפש לא נותנות ולא מסוגלות לתת מענה הולם וטיפול אינדבידואלי מלא על כל ההיבטים שלו לאוכלוסייה הרחבה. כנ"ל לא קופות החולים, אשר כרגע עדיין מסרבות לקבל על אחריותן מערכת 'חולה' בלי תוספת תקציבית ראויה. במצב הזה, האפשרות להגיע לסל שיקום, בעזרת גורם מטפל מן המערכת הציבורית אשר מכיר ומלווה את האדם במשך תקופה, ולא נמצא שם רק לסל שיקום, אינה נגישה עבור כולם. שמעתי אנשי מקצוע וגורמים טיפוליים אשר טוענים כי העיסוק בשיקום וסל שיקום דורש מהם השקעה רבה, וזו אחת הסיבות שחלקם מעדיפים 'להתנער' מכך. חלק מזה נעוץ לתפיסתי בתהליך הכשרה מקצועית שאין בו אוריינטציה שיקומית מספקת, ודרישה אולי ל'חינוך לשיקום'. דווקא הייתי רוצה לשמוע ממך, ומעוד אנשים בשדה איך הם אולי רואים את הנושא וגם אילו דרכים וכיווני חשיבה בנוגע לשינוי עמדות ותפיסות לגבי שיקום והצורך בחשיבה באוריינטציה של קיום והחלמה בקרב העובדים בשדה. דני
