להתרסק פעם אחר פעם.... ולהמשיך
מדוע אדם מבוגר שאוחז בהווה מושלם ועתיד ורוד צריך להקים את עצמו בכל בוקר בשעה 5 ולצאת לרכב בגשם בקור כשאפילו מכוניות הזבל עוד לא חולפות על הכבישים, להאבק בספקות העצמיים, לנסות לחזור לכושר, להגיע לניצנים ליפול קורבן לתקלה מכנית לחזור כל הדרך מהגהנום והרוח עד לקשר עין עם חבורת הבריחה ואז רוכב פזיז מחליק ואני על הריצפה סודק קסדה, ואגו... נגמר. אני לא נכנע מחכה לקריקטריום , מזנק רוכב קצת בחשש גשום כמה סיבובים אני מרגיש טוב זה הזמן לעלות קדימה ולעזור למר דוייטש אבל במהירות של 40 וכמה איזה נער עף מאופניו ומשאיר אותם לגלגלי אופני אני נמרח ומשאיר קצת מדמי וגאוותי גם בקסרייה, ועכשיו בקרח ממתין כבר לתחרות הבאה... בעליות הדבוקה מתפרקת לחתיכות אם אפול שם זה יהיה בזכות עצמי ולא תודות למשהו אחר !!!!! איך אני אוהב את הספורט הזה, אפילו שאשתי עייפה כבר מפגיעותי הפיזיות והתחבושות המעטרות אותי כמו הייתי מורד טנג'קסטאני בלילות חומה ומגדל, רני מרגליות תרים ת'ראש תאמין לי שלפול מאופניים ולהפסיד מרוץ זה יותר קל מלהפסיד אהבה... תמיד יש מחר ויש למה לקום בבוקר , להתאמן חזק יותר , לעבוד על הטכניקה, ולא לשכוח נפלת בדיוק אבל בדיוק איפה שצריך לפול מקדימה כשאתה תוקף וקובע עובדה... גם מחר ומחרתיים תהיה שם מקידמה ויש לי סוד בשבילך... תיפול עוד כמה פעמים... תודה לכל אלה שעזרו לי לקום ( מההכביש בקסריה -לא במטאפורה), תודה לכרמי על החבישה הראשונה , תודה לאל שזה נגמר רק ככה, ואורת אני צריך בבקשה חולצה חדשה נקרעה לי הישנה... להתראות במרתון למשהו יש שום וחמסה לתת לי?