רוצה ילד אבל גם מאוד פוחדת

[סיגל_מ]

רוצה ילד אבל גם מאוד פוחדת

אני מרגישה שאני רוצה ילדים אבל אני גם מאוד פוחדת. לא היו לכן תחושות כאלה לפני הכניסה להריון? ואיך התמודדתן איתן?

 

[ashlaya]

לסיגל

ז ככה אני חושבת שיש המון במה שאת אומרת....ופשוט אולי אנשים פוחדים להגיד את זה בקול רם..... אני מודה ומתוודה שאני מזדהה איתך וזה דברים שדיברתי איתם המון עם החצי השני שלי אז בתחילה יש המון חששות בעיקר שזה משהו לכל החיים והרי לא ניתן להזדכות עליו אבל מסתבר שכלל שמדברים על זה ואם באמת בשלים בסוף ישנה אפילו במקום קטן בלב ציפיה וברגע הידיעה - אין אושר גדול מזה.....ובטח גם אח"כ אבל על זה אני טרם יכולה לספר לך

 

[טל66]

סיגל יקרה,

לא מתעלמת ממך. אענה לך בהקדם בנתיים אני בין החלפת חיתולים למילוי בקבוקי תה! ככה זה בשבת כשאין גן צריך לעשות הכל ואין זמן! (יצא לי חרוז) טל ויש לי מה להגיד בנושא!

 

[טל66]

עדיין חושבת על תשובה

ומקפיצה. טל

 

[shafririt]

../images/Emo4.gif להביא ילד לעולם

זו החלטה מאוד רצינית. אין ספק שמלווים לה הרבה פחדים. זה משנה את כל העולם, את סדרי החיים, סדרי העדיפויות. אבל בסוף, כשהדבר הזה יוצא ממך את מבינה שזה שווה את הכל. הוויתור על הנוחיות שלך נראה לך טבעי לחלוטין וקשה להבין איך חיית קודם. נכון שזה לא לגמרי וורוד ויש משברים אבל בסך הכל התוספת הזו לחיים מביאה כ"כ הרבה סיפוק. מנסיוני, ברגע שהרעיון הזה נמצא בראש זה כמו פצצת זמן מתקתקת עד שזה קורה. אמא שלי היא זו שהגתה את רעיון ההריון הראשון שלי ומהרגע שזה נכנס לי לראש, למרות ההתנגדות שלי בהתחלה וכמובן של בעלי זה גרם לנו לחשוב המון עד שפתאום הבנו שבעצם אנחנו מאוד רוצים. בהתחלה חשבנו שאולי אנחנו צריכים עוד זמן להתארגן, להתבסס, אבל בסוף הגענו למסקנה שזמן טוב לעשות ילדים זה כשרוצים וזהו. עם השאר מסתדרים. ממה בדיוק את פוחדת? מההריון עצמו? מהלידה? מאיך תסתדרי אח"כ? ההריון יכול להיות תקופה נהדרת, את הלידה זוכרים כחוויה (עובדה שנשים יולדות שוב ושוב) ולגבי ההמשך, זה נורא תלוי בך, בבן זוגך ובעזרה שתהיה לך מסבים, סבתות, חברים וחברות. זה ממש לא נורא כמו שחושבים.

 

[סיגל_מ]

שפרירית יקרה

תןדה על התגובה. הפחד שלי הוא בעיקר סביב השלב שהילד יגיע אל העולם. התקופה שאחרי הלידה, ההסתגלות - סוף החופש, התחושה שהחיים כבר לא יהיו במובן מסוים יותר שלי, כמו שהם עכשיו,במיוחד מהנקודה של החופש.ילד שדורש את כולך.כבר אי אפשר לצאת כמו שרוצים, לטייל וכו´.ההתמודדויות עם הבכי,מחלות,ביי- סיטר. לא יודעת למה אבל אני נורא תקועה עם כל זה. אולי בגלל שמעולם לא היו לי אחים קטנים ומעולם לא הייתי סביב ילדים. אני מרגישה שאני נורא רוצה ובואתה מידה פשוט מתה מפחד - דווקא הגילאים היות רמבוגרים חמש ומעלה לא מפחידים אותי אלא ממש שלב ה0-5 שנים. באיזה גיל הילד שלך? איך התמודדת? איך הייתה התקופה שאחרי הלידה?

 

[shafririt]

החופש הוא הרגשה אישית.

יש אנשים שמרגישים כלואים גם כשלכאורה הם משוחררים לחלוטין, ולהפך. זה הדבר שהכי חשוב שתדעי, סדר העדיפויות שלך משתנה ולכן את לא מרגישה כ"כ את הוויתור על החופש. כשבני (בן 3) נולד הייתי המומה מעצמי. בהריון עבדתי עד הלידה, יצאתי לבלות המון, עשיתי כל מה שרציתי ולא האמנתי שאני אוכל לוותר על כל זה (ובמיוחד על שעות השינה שלי שהן דבר קדוש מבחינתי). אבל כשהוא נולד הכל בא לי מאוד בטבעיות. ההשארות בבית, הטיפול בו. זה אושר מסוג שלא הכרתי עוד. בעלי לא תפקד כ"כ בהתחלה, הוא פחד מאוד מהדבר הקטן הזה שהיה נראה שהולך להתפרק למול ידיו החסונות של בעלי. אמא שלי עזרה לי המון ואחרי כמה חודשים, 3 בערך, כבר לא חששתי להשאיר אותו לבד עם בעלי ולצאת עם חברות, או שאמא שלי באה לישון אצלנו והיינו יוצאים לבלות. לגבי הגילאים הקטנים, זה אכן מלחיץ בהתחלה. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהביאו לי אותו בביה"ח לא ידעתי בכלל איך להרים אותו. השנה הראשונה היתה מאוד קשה ואני לא אלאה אותך בפרטים (כי הפורום לא בא לדכא) אבל עברנו הרבה. אני עד היום בוכה כל פעם שנראה לי שהוא סובל, אני חרדה לו בטירוף אבל אני אוהבת אותו שזה פשוט כואב לפעמים. חוץ מזה, אם תשאלי את אמא שלי היא תגיד לך שהיא לא בטוחה שהדאגה פוחתת עם השנים אלא רק הסיבות לה משתנות. עם תכנון טוב ועזרה מאנשים שאת סומכת עליהם התקופה הזו עוברת בקלות יחסית. ובאמת, במילה הראשונה, בישיבה הראשונה, בעמידה בראשונה, בצעד הראשון, את שוכחת את כל הקשיים ויודעת שהילד/ה שלך זה הכי שיש בעולם.

 

[טל66]

שפרירית , ברוכה הבאה לפורום

 

[נירית1]

סיגל שלום

את האמת החששות לא עוברים גם בהריון השני אבל הם קצת שונים כי לפחות יודעים בפני מה עומדים, הפעם החשש העיקרי איך מסתדרים עם יותר מילד אחד? איך האהבה העצומה האין סופית הזו שיש לך ליצור הקטן תתחלק בין שניים או יותר? ובהריון הראשון איך מתמודדים עם הלא ידוע? וכל מה שכתבת נכון אבל ברגע שמרגישים בלב שזה הזמן גם הגוף ידע את זה, וברגע שהילד מגיע לעולם לפעמים קשה לזכור איך היו החיים בלעדיו (חוץ מבלילות ללא השינה

) אז שיהיה בהצלחה

 

[טל66]

סיגל בוקר טוב,

זהו הבית חזר לקדמותו שקטטטטטטט........ הילד בגן. ובאשר לשאלתך. לא הייתי יכולה לכתוב את זה טוב ממך. בדיוק אותן חששות, גם לי לא היה נסיון עם ילדים, לא אחים קטנים ומעולם לא עשיתי בייביסיטר. כל שנות העשרים שלי ולאחר נשואי הכרזתי כי לי לא יהיו ילדים! וכולם ידעו זאת היטב. הפחד הזה מאיבוד החופש עולה על הכל. לבסוף, יום אחד, ממש יום בהיר אחד, קמתי בבוקר, והחלטתי היום אני רוצה ילד. וגם אחרי ההחלטה ובמשך כל ההריון ניקרו בראשי המחשבות על איבוד החופש, המחלות של התינוק, בייביסיטר וכו´. עכשיו אני יכולה לספר לך, שהלידה לא היתה נחמדה, (טוב איזו לידה נחמדה?) לא רציתי לחזור הביתה מבי"ח מרוב פחד, מה לעשות עם התינוק (אפילו ביקשתי מהאחיות להאריך את החוט שליד המיטה (זה שמושכים בו והאחות מגיעה) עד הבית, והן צחקו. ביום הראשון לא ישנו כל הלילה, התפרים (של הניתוח) כאבו, התינוק לא רצה לישון ורצה לינוק כל רבע שעה בערך וחשבתי שהנה, סוף העולם הגיע! עד חודש שישי בערך כל היום בכיתי ביחד איתו (יצא לי תינוק בכיין - מה לעשות?) התחיל להיות חם ולכן היינו חייבים להשאר בבית, כך שהרגשתי תקועה 8-9 שעות ביום עד שהגיע אבא מהעבודה. אבל אז, מהחודש השביעי התחילה הקלה משמעותית, פתאום הוא לא כל כך בוכה , משחק עם עצמו, זוחל במרץ בכל הבית ופתאום יש לי חיים. עכשיו הוא בין עשרה חודשים כמעט, ואין מה להשוות, הוא כל כך עצמאי, מקשקש כל היום וצועק גם כן (צועק להנאתו, זהו שלב כזה) צוחק המון ומביט בטלביזיה. כשאני הולכת לישון בלילה אני לא יכולה להרדם, כי אני לא מפסיקה להביט בו וללטף אותו (הוא ישן איתנו במיטה!) הוא כל כך מקסים וכל מאמץ היה שווה על מנת שיהיה איתנו. לכן דעי לך שהחודשים הראשונים הם קשים (קשים יותר או קשים פחות) אבל זה עובר כל כך מהר וכשהוא גדל מעט את שוב יכולה לעשות כל מה שאת רוצה. ואם יש סבא וסבתא או אחים ואחיות לעזרה מה טוב. אז מה זה חצי שנה מהחיים הכל כך ארוכים שלנו? שיהיה בהצלחה, ונשמח לראות אותך איתנו בהריון (וגם בלי הריון, אם כך תחליטי) טל

 

[דואט]

כרגיל אני משביתה שימחה

סיגל תדמייני לך שזה משהו שאת לא יכולה לדמיין אותו - ילד. ושאת לא תוכלי לשבת מול המחשב כי יהיה מי שיציק. הנה הבן שלי רוצה לכתוב לכן משהו עהכב ויוןיאגגרגרעטכיוןי ממש משורר מה? ילדים זה הדבר הכי נפלא וקשה שיש בעולם עכשיו תחליטי מה את רוצה לעשות.

 

[טל66]

בוקר טוב לך,

אני רואה שלא הבנת עדיין את מטרתו של הפורום! אני אסביר לך לאט כדי שתביני מהר: כאן לא מדכאים אנשים או "אנשות" כאן מעודדים ותומכים ומחבקים ומנשקים. וכמו כן לא משביתים שמחות ובטח שלא הופכים זאת להרגל. שיהיה לך בוקר טוב טל

 

[נילי של מיקי]

שלום לכל החוששות ו"המעודדות"!

אני אמא לבן ובת מקסימים וכעת אני בתחילת ההריון ה-3. בלידה השניה הגעתי קצת מאוחר ולא אפשרו לי לקבל אפידורל, מה שאומר, שעברתי לידה טבעית, ואפשר לאמר שראיתי את המוות בעיניים (סתם גוזמה...) הפתרון שלי היה פשוט לחשוב על הבן הגדול שלי ולדעת ש-ה-כ-ל משתלם בשביל להנות אחר-כך מהאוצר(ית) הזה\הזאת, וזה מה שהחזיק אותי עד סוף הלידה שלא היתה קצרה כ"כ כמו שחשבו הרופאים. אז שיהיה בכיף לכל האמהות שבדרך (והאמהות הפוטנציאליות) ולא להשבר :-ולהרתע ממכשולים כי בסוף זה משתלם בגדול, והאושר האמיתי זה ילדים. )