Shani Brenner 123
New member
ריטה: ילדת המהפכה
שירי הערש של אמא. הנאיביות של אבא והמחיר שלה. הסולו הראשון, במסיבת האירוסים של הדוד, בגיל ארבע. החאפלות הפרסיות של יום שישי. העוני. השמחה. ריטה חוזרת לימי ילדותה באיראן, לקליטה החמוצה-מתוקה בארץ ובעיקר לרגע שבו הפסיקה להתבייש בילדה שהייתה פעם והוציאה את אלבום חייה ריטה יהאן-פרוז פורסם: 9.12.2011 אמא יושבת על השטיח, פורסת רגליה קדימה. היא מניחה כרית על גב כפות רגליה, מניחה אותי מולה על הכרית ומנענעת אותי ברגליה בזמן שהיא בוררת אורז או מנקה פול. שרה לי בינתיים שירי ערש - "לָלָאִי" - או שירים ששמעה באותם זמנים ברדיו ורצתה לנסות את קולה בהם. איני יודעת מה היה יותר משמעותי: טלטול גופי, עיניה החמות עם אינסוף המשמעויות שבהן או ריסיה הארוכים שמדי פעם ירדו עליהן כשמלה מפוארת - מסתירה לרגעים את הניגוד בין התמימות, העצב והסקרנות שבהן. אבל משהו מהם, או שילוב של כל זה יחד, כנראה נחרת במקומות העמוקים ביותר שלי, במקומות הכי מוצנעים של הנשמה, ששומרים סוד — אפילו ממני עצמי. ובתוך כל אלו, כנראה מתוך חלב אמי שינקתי, אהבת השירה זרמה אל קרבי בד בבד. אני זוכרת אותה במשך ילדותי, שרה ושומעת מוזיקה בכל חדרי הבית, בכל סוגי מצבי הרוח. אבל ככל שאני זוכרת זיכרונות מתוקים ובלתי נשכחים, אני מתקשה לומר שזה היה בית שמח או מאושר. יש לי זיכרון חד: אני בת שנתיים או קצת יותר, ואני שומעת את אבא שלי זועק זעקות שבר. הייתי מבוהלת, נכנסתי לחדר וראיתי את אבא שלי רוכן מעל סורגי המיטה, שואג ומקיא. וכשרצתי לחפש את אמא, שתרגיע את בהלתי וחוסר ההבנה שלי את שקורה, ראיתי אותה עומדת במסדרון עם הגב לקיר, בוכה ודופקת את ראשה בקיר. אני מאמינה שהמחזה הזה של חוסר האונים של שני הוריי נטע בי, בתוך ים הרגשות, גם את הידיעה שאני חייבת לגדול מהר ככל האפשר. הסיטואציה הייתה לא פשוטה: אבא, שחלק נכבד מחייו חלה במחלות שונות והתאשפז בבתי חולים, היה איש ישר, אציל ותמים שנפל קורבן לאנשי עסקים שרימו אותו, ומצבנו הכלכלי לא היה מזהיר. ולכן בבקרים נאלץ אבא לעבוד בהוראה בבית הספר, לאחר מכן במכבסה, ולאחר מכן – בלילות – בשוק הבדים. כך שלא נותר לו הרבה זמן פנוי לבלות איתנו בבית. ואמא, שעם הזמן למדה את מקצוע הספרות, פתחה באחד מחדרי הבית מספרה שאליה היו באות נשות השכונה ומסתפרות, צובעות שיער ויוצאות בשלל תסרוקות. היא לימדה את שלוש הבנות – את דיאנה, מיטרה ואותי – לקלוע שיער לפאות. בזמננו החופשי היינו יושבות אל מול חמשת החוטים המתוחים מצד לצד, תופסות קווצות קווצות של שיער, שהייתה קונה מנשים כפריות שהיו מוכרות את שערותיהן, ומייצרות פאות מכל הגדלים והאורכים (בטח עדיין מסתובבות בינינו כמה איראניות מבוגרות, שחובשות פאות שאני עצמי קלעתי). ובמשך כל הזמן הזה או שהרדיו היה דלוק, מנגן שירים בפרסית, או שהיה זה הפטיפון, שהיה שייך לאמא, שבכל פעם הייתה מתחדשת בתקליט עם הלהיט הכי עכשווי שהיה יוצא. הכתבה המלאה של ריטה - וגם שירים להורדה באמצעות הטלפון הסלולארי - ביום שישי ב"7 ימים"
שירי הערש של אמא. הנאיביות של אבא והמחיר שלה. הסולו הראשון, במסיבת האירוסים של הדוד, בגיל ארבע. החאפלות הפרסיות של יום שישי. העוני. השמחה. ריטה חוזרת לימי ילדותה באיראן, לקליטה החמוצה-מתוקה בארץ ובעיקר לרגע שבו הפסיקה להתבייש בילדה שהייתה פעם והוציאה את אלבום חייה ריטה יהאן-פרוז פורסם: 9.12.2011 אמא יושבת על השטיח, פורסת רגליה קדימה. היא מניחה כרית על גב כפות רגליה, מניחה אותי מולה על הכרית ומנענעת אותי ברגליה בזמן שהיא בוררת אורז או מנקה פול. שרה לי בינתיים שירי ערש - "לָלָאִי" - או שירים ששמעה באותם זמנים ברדיו ורצתה לנסות את קולה בהם. איני יודעת מה היה יותר משמעותי: טלטול גופי, עיניה החמות עם אינסוף המשמעויות שבהן או ריסיה הארוכים שמדי פעם ירדו עליהן כשמלה מפוארת - מסתירה לרגעים את הניגוד בין התמימות, העצב והסקרנות שבהן. אבל משהו מהם, או שילוב של כל זה יחד, כנראה נחרת במקומות העמוקים ביותר שלי, במקומות הכי מוצנעים של הנשמה, ששומרים סוד — אפילו ממני עצמי. ובתוך כל אלו, כנראה מתוך חלב אמי שינקתי, אהבת השירה זרמה אל קרבי בד בבד. אני זוכרת אותה במשך ילדותי, שרה ושומעת מוזיקה בכל חדרי הבית, בכל סוגי מצבי הרוח. אבל ככל שאני זוכרת זיכרונות מתוקים ובלתי נשכחים, אני מתקשה לומר שזה היה בית שמח או מאושר. יש לי זיכרון חד: אני בת שנתיים או קצת יותר, ואני שומעת את אבא שלי זועק זעקות שבר. הייתי מבוהלת, נכנסתי לחדר וראיתי את אבא שלי רוכן מעל סורגי המיטה, שואג ומקיא. וכשרצתי לחפש את אמא, שתרגיע את בהלתי וחוסר ההבנה שלי את שקורה, ראיתי אותה עומדת במסדרון עם הגב לקיר, בוכה ודופקת את ראשה בקיר. אני מאמינה שהמחזה הזה של חוסר האונים של שני הוריי נטע בי, בתוך ים הרגשות, גם את הידיעה שאני חייבת לגדול מהר ככל האפשר. הסיטואציה הייתה לא פשוטה: אבא, שחלק נכבד מחייו חלה במחלות שונות והתאשפז בבתי חולים, היה איש ישר, אציל ותמים שנפל קורבן לאנשי עסקים שרימו אותו, ומצבנו הכלכלי לא היה מזהיר. ולכן בבקרים נאלץ אבא לעבוד בהוראה בבית הספר, לאחר מכן במכבסה, ולאחר מכן – בלילות – בשוק הבדים. כך שלא נותר לו הרבה זמן פנוי לבלות איתנו בבית. ואמא, שעם הזמן למדה את מקצוע הספרות, פתחה באחד מחדרי הבית מספרה שאליה היו באות נשות השכונה ומסתפרות, צובעות שיער ויוצאות בשלל תסרוקות. היא לימדה את שלוש הבנות – את דיאנה, מיטרה ואותי – לקלוע שיער לפאות. בזמננו החופשי היינו יושבות אל מול חמשת החוטים המתוחים מצד לצד, תופסות קווצות קווצות של שיער, שהייתה קונה מנשים כפריות שהיו מוכרות את שערותיהן, ומייצרות פאות מכל הגדלים והאורכים (בטח עדיין מסתובבות בינינו כמה איראניות מבוגרות, שחובשות פאות שאני עצמי קלעתי). ובמשך כל הזמן הזה או שהרדיו היה דלוק, מנגן שירים בפרסית, או שהיה זה הפטיפון, שהיה שייך לאמא, שבכל פעם הייתה מתחדשת בתקליט עם הלהיט הכי עכשווי שהיה יוצא. הכתבה המלאה של ריטה - וגם שירים להורדה באמצעות הטלפון הסלולארי - ביום שישי ב"7 ימים"