tal123123tal
New member
"רציתי שאמא תחבק..."
(מכתב שכתבתי לאמא ולא הבאתי לה עדיין...מה דעתכם? להביא לה?) עברו מאז 3 שנים, מאז הרגע שחיכיתי לו כל החיים. 36 חודשים עברו מהרגע הזה,שפחדתי ממנו כל כך, והרגשתי גיבור כל כך אחריו. הרגע הזה שעמדתי מולך, כמעט בדמעות, בשפתיים שמסרבות להיפתח ולהוציא את מילותיהן. 3 שנים עברו...והחיבוק שכל כך רציתי ממך עדיין לא הגיע. לא כעסת, לא צעקת, לא אמרת לי להסתלק, אבל הדמעות...הדמעות הקרות כנטיפי קרח חדים,שחדרו אל תוך ליבי הם שלא נתנו לי מנוח. הייתי אז בן 18, את היית מושא הערצתי – "הילד הטוב של אמא" אמרת לכל מי ששאל. הסתכלתי לך בעיניים, התנצלתי על מה שאני הולך לומר, פחד גדול הציף את כל גופי, אבל אמרתי...אמרתי לך את מה שכל כך לא רצית לשמוע, אמרתי לך 2 מילים, 2 יותר מדי בשבילך: אני הומו. הן לא חיכו יותר מדי, הדמעות, הן שברו את השקט המצמרר שנשמע, הן ירדו במהירות, אחת אחת שהפכו במהרה לנהר גועש ששבר את הסחר וניפץ את ליבי. אמא, אין לך מושג כמה קשה לי ההרגשה שאכזבתי אותך, ההרגשה שאני, זה שנתת לו את כל חייך ואת כל אהבתיך,אני, זה שגורם לך לצער כה רב. מאז אותו הרגע אני מחכה, מחכה שתבואי אליי, תחבקי אותי, תלחשי לי שאת אוהבת, שאת מבינה. אין לי את הזכות, וגם לא את האפשרות לכעוס עליך, אין לי ספק שאהבתך הרבה ודאגתך הבלתי נפסקת הן אלו שדוחקים בך לדחות את המילים האלו,שמונעים ממך לקבל את העובדה המעט אולי לא פשוטה שהבן שלך לא יחיה חיים פשוטים ורגילים כמו שאת מכירה, אבל הרצון הזה, הכמיהה הבלתי נגמרת לחיבוק חם, למילה אוהבת, הם לא מניחים, אני רוצה להיות כמו כל הילדים, אני רוצה להיות כמו שאר האחים, אני לא רוצה שתבכי בגללי. אני לא רגיל, אני יודע, אבל זה מה שאני, זה מי שאני ואין לי שום אפשרות להיות מישהו אחר. לראות אותך מסתובבת לקיר ועוצמת עיניים כשאני נכנס עם הבן זוג לבית, לראות אותך מביטה בי במבט עצוב ומתחנן בכל פעם שמדברים על חתונה, אלו רק מעט מהדברים שגורמים לי דקירה חדה ומכאיבה בלב. את אומרת לי שאנשים יסתכלו עלי מוזר, שבחברה זה לא מקובל, שהחיים שלי יהיו מסובכים, אני לא מפחד, לא מזה...אני מפחד שאת לא תאהבי אותי לעולם כמו שאהבת אותי לפני אותו היום. אני מדמיין בכל יום את הרגע שתבואי ותגידי לי שהצלחת להתגבר, שתגידי שאני עדיין הילד הטוב של אמא, זה שהייתי לפני 3 שנים. אני רוצה שתקבלי אותי, כי זה מי שאני, שתשמחי איתי כשטוב לי ותתמכי בי שקשה לי. אני רוצה שתשאלי אותי מה עם החבר שלי ולמה הוא לא בא לארוחת הערב, שתגידי לי כמה אני נראה מאושר כשאני איתו .אני רוצה שתקבלי אותי ואותו. אמא, נכון עבר מאז המון זמן ולא קיבלתי את החיבוק, אבל אני לא כועס, אני באמת מבין...אבל אני מחכה, כי נכון שהחיים שלי יהיו מאושרים רק אם אני אחיה אותם כמו שטוב לי ולא אשקר לעצמי ולכולם, אבל האושר לעולם לא יהיה שלם עד....עד שאמא תחבק!
(מכתב שכתבתי לאמא ולא הבאתי לה עדיין...מה דעתכם? להביא לה?) עברו מאז 3 שנים, מאז הרגע שחיכיתי לו כל החיים. 36 חודשים עברו מהרגע הזה,שפחדתי ממנו כל כך, והרגשתי גיבור כל כך אחריו. הרגע הזה שעמדתי מולך, כמעט בדמעות, בשפתיים שמסרבות להיפתח ולהוציא את מילותיהן. 3 שנים עברו...והחיבוק שכל כך רציתי ממך עדיין לא הגיע. לא כעסת, לא צעקת, לא אמרת לי להסתלק, אבל הדמעות...הדמעות הקרות כנטיפי קרח חדים,שחדרו אל תוך ליבי הם שלא נתנו לי מנוח. הייתי אז בן 18, את היית מושא הערצתי – "הילד הטוב של אמא" אמרת לכל מי ששאל. הסתכלתי לך בעיניים, התנצלתי על מה שאני הולך לומר, פחד גדול הציף את כל גופי, אבל אמרתי...אמרתי לך את מה שכל כך לא רצית לשמוע, אמרתי לך 2 מילים, 2 יותר מדי בשבילך: אני הומו. הן לא חיכו יותר מדי, הדמעות, הן שברו את השקט המצמרר שנשמע, הן ירדו במהירות, אחת אחת שהפכו במהרה לנהר גועש ששבר את הסחר וניפץ את ליבי. אמא, אין לך מושג כמה קשה לי ההרגשה שאכזבתי אותך, ההרגשה שאני, זה שנתת לו את כל חייך ואת כל אהבתיך,אני, זה שגורם לך לצער כה רב. מאז אותו הרגע אני מחכה, מחכה שתבואי אליי, תחבקי אותי, תלחשי לי שאת אוהבת, שאת מבינה. אין לי את הזכות, וגם לא את האפשרות לכעוס עליך, אין לי ספק שאהבתך הרבה ודאגתך הבלתי נפסקת הן אלו שדוחקים בך לדחות את המילים האלו,שמונעים ממך לקבל את העובדה המעט אולי לא פשוטה שהבן שלך לא יחיה חיים פשוטים ורגילים כמו שאת מכירה, אבל הרצון הזה, הכמיהה הבלתי נגמרת לחיבוק חם, למילה אוהבת, הם לא מניחים, אני רוצה להיות כמו כל הילדים, אני רוצה להיות כמו שאר האחים, אני לא רוצה שתבכי בגללי. אני לא רגיל, אני יודע, אבל זה מה שאני, זה מי שאני ואין לי שום אפשרות להיות מישהו אחר. לראות אותך מסתובבת לקיר ועוצמת עיניים כשאני נכנס עם הבן זוג לבית, לראות אותך מביטה בי במבט עצוב ומתחנן בכל פעם שמדברים על חתונה, אלו רק מעט מהדברים שגורמים לי דקירה חדה ומכאיבה בלב. את אומרת לי שאנשים יסתכלו עלי מוזר, שבחברה זה לא מקובל, שהחיים שלי יהיו מסובכים, אני לא מפחד, לא מזה...אני מפחד שאת לא תאהבי אותי לעולם כמו שאהבת אותי לפני אותו היום. אני מדמיין בכל יום את הרגע שתבואי ותגידי לי שהצלחת להתגבר, שתגידי שאני עדיין הילד הטוב של אמא, זה שהייתי לפני 3 שנים. אני רוצה שתקבלי אותי, כי זה מי שאני, שתשמחי איתי כשטוב לי ותתמכי בי שקשה לי. אני רוצה שתשאלי אותי מה עם החבר שלי ולמה הוא לא בא לארוחת הערב, שתגידי לי כמה אני נראה מאושר כשאני איתו .אני רוצה שתקבלי אותי ואותו. אמא, נכון עבר מאז המון זמן ולא קיבלתי את החיבוק, אבל אני לא כועס, אני באמת מבין...אבל אני מחכה, כי נכון שהחיים שלי יהיו מאושרים רק אם אני אחיה אותם כמו שטוב לי ולא אשקר לעצמי ולכולם, אבל האושר לעולם לא יהיה שלם עד....עד שאמא תחבק!
