תשובה במסכת ביצה דף ל"ז
בס"ד לר' אסף, שלום! ראשית בוא נבהיר את כלל הסוגיא: המשנה מלמדת שאיסור תחומין הוא גם ביו"ט. ודין כליו ובהמתו של אדם כמוהו. היינו שיש להם אלפיים אמה בדיוק כמו הבעלים. שאסור לתת לבהמה או לכליו של אדם לצאת מחוץ לתחום. כעת נידון במשנה אם נתן בהמה לאחר או בנו או רועה והוא היינו הבעלים לא עירב אלא רק הרועה או הבן. האם גם כאן ישנה מיגבלה של "איסור תחומין" כמו לבעלים(היות שלא עירבו מראש) או שהיות שנתן לאחר הרי יהיה מותר להוציא את הבהמה כפי שעירבו הרועה או הבן. לפי המשנה אסור להם היות שרגלי הבהמה הן כמו רגלי הבעלים. בגמרא מצינו את דעת ר"ח שמתיר והגמ' רוצה לאמר שדעת ר"ח אינה כמו המשנה. אבל הגמ' חוזרת בה ואומרת שלא חייבת להיות סתירה בין ר"ח למשנה כי מדובר בשני מקרים שונים: במשנה מדובר בשני רועים ובדברי ר"ח מדובר ברועה אחד. הסבר הדבר הוא שהיות שיסוד "עירוב תחומין" הוא קניין הרי יש לדון האם נעשה קניין במסירה לרועה או לא כי הנידון הוא אם יש גמירות דעת או לא. כאשר ישנם שני רועים הרי אין גמירות דעת להקנות לרועה מסוים ולכן הבהמה נשארת ברשות הבעלים. אבל רח" דיבר כאשר יש רועה אחד שאז כן יש גמירות דעת ולכן יצאה הבהמה מרשות הבעלים ולכן הדין הוא שהיא "כרגלי הלוקח". לשאלתך ר"ח דיבר על שני מקרים או לוקח או מוסר. חילוק הגמ' מתאים לשני המקרים כי רק בין רועה אחד לשניים יש הבדל בדין אב ללא בין לוקח למוסר. לגבי שואל זה נמצא בעניין אחר לקמן אבל לא לגבי בהמה. בברכה
