מילים נרדפות אינן הסימן לעושר...
וזה כן אפשר לזכור אלפי סימנים שונים, בדיוק כפי שאנחנו זוכרים אלפי מילים ואלפי אנשים. שפת הסימנים לכשעצמה היא לא שפה דלה- יש בה את כל האמצעים להתבטא ולהעביר רעיונות, שזו תכליתה ומטרתה של שפה. שפת הסימנים הישראלית לדעתי האישית עדיין בשלבי הילדות שלה או בתהליך ההתבגרות. עוד חסר אוצר מילים נרחב בעיניי, לא מילים נרדפות אלא בעיקר מושגים, כמו לדוגמה "מילים מעולמות": מילים מעולם הפסיכולוגיה, מילים מהשיח הפוליטי, מושגים טכניים ועוד דברים דומים. אבל כמו שכבר אמרתי, אני רואה אותה כשפה בהתפתחות- היא מדוברת רק 60 שנה, ובשביל שפה זה מעט מאד. העברית מדוברת כ-5000 שנה, האנגלית כ- 1,500 שנים, ושפות סימנים במדינות אחרות מדוברות יותר ממאה ומאתיים שנה. שפת הסימנים הישראלית היא טריה, עוד תינוקת. באשר לניסוח, לא בטוח שהוא בגלל שפת הסימנים. גם לי צורמים (מאד!!!) שגיאות דקדוקיות, ניסוח ושגיאות כתיב. לא מסוגלת לשמוע משפטים חסרי פועל, או חסרי מילים מהותיות מאד במשפט על מנת להעביר את הרעיון בבהירות (ולדוגמה משפט שאמרו לי: "אני חיפה כבר". בלי נשוא. מה חיפה? כבר היית בחיפה? כבר הגעת לחיפה? כבר נסעת? כבר חזרת?) אבל לאט לאט אני מבינה שהבעיה היא לא בשפת הסימנים עצמה אלא בבעיה שיש לכל הילדים הישראלים בימינו- אין להם מפגש עם העברית. ילדים שומעים לא קוראים, אבל שומעים את העברית כפי שצריך לכתוב אותה בשיחות היומיומיות. החרשים אינם שומעים את השיחות הללו, מה עוד שמשנה לשנה השיחות האלו נהיות יותר ויותר עילגות, ולכן המפגש היחיד שלהם עם עברית הוא הקריאה. אבל מי בכלל קורא היום? (ולא, פורומים ועיתונים לא נקראים). מכאן השפה הכתובה העילגת. עד ליום שבו ישופר המפגש עם העברית אני מתעקשת בשיחות עם חברים על "עברית מסומלת", כפי שאורטל מכנה אותה- סימנים, תוך ליווי של קול ודיבור לפי חוקי העברית, מבחינת סדר המשפט והמילים שמופיעות בו. בקיצור- אתה צודק בכמה מהעובדות, אך טועה באחרות, ובעיקר בסיבותיהן.
