שאלת ראשונה אולי...

[נשואה 28]

שאלת ../images/Emo32.gif ראשונה אולי...../images/Emo4.gif

מצטערת מראש על השאלה הלא קשורה...אבל אני ממש צריכה לשתף... אני לא יודעת אם זה הגיל, 28, או החיים במדינה כמו שלנו, הפיגועים, הכלכלה, חוסר הבטחון האישי והכללי, או אולי אפילו חוסר ההצלחה בניסיונות להביא ילדים, או שמא הכל ביחד... אבל לאחרונה אני שמה לב שאני מוטרדת בכל מיני מחשבות מטרידות על פחד מהזיקנה, ממחלות מהמוות. לא מוות היום, חלילה, אלא בזיקנה...פחד אפילו מעוד 50 שנה, פחד מהלא-להיות יותר

, אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה...פחד, לדוגמא, מלאבד את ההורים ולכאוב את ההזדקנות שלהם, פחד מהכל!!!. אני חייבת לציין שאני נחשבת דווקא ולמרות כל החרדות האלו לבנאדם שמח מאוד ביום יום, אני אחת כזאת שנהנית מהדברים הקטנים של החיים, מרוגשת מהמון דברים שקורים, אולי אפילו אובר-רגישה לדברים מסויימים

, ואני תוהה, איפה היו המחשבות האלו עד לפני כ-3 שנים? כי עד לפני שנתיים שלוש בכלל לא התעסקתי בדברים האלו. הייתי בנאדם של הווה בלבד, לא הטריד אותי העתיד...ופתאום, אפילו כלכלית בקשר לעתיד אני מוטרדת. מה קורה לי? האם זו ההתבגרות המפורסמת? או האם זו תקופה? הם יש עוד מישהי שחווה את זה? או שזו רק אני? עד כאן, מצטערת שיצא ארוך מידי

, תודה

 

[m i c h a l y]

כן....

זו התבגרות. זה לא עניין של גיל, ולא לכולם זה קורה, אבל מהנסיון שלי (בת 27) כדאי להתייחס לתקופות כאלה כאל תקופה של התפתחות רגשית. אני גם מגדירה עצמי כאדם מאושר בדרך כלל, ולעיתים כשזה קורה אני מתרגמת לעצמי את התחושות האלה כאל עיבוי של המבנה הרגשי שלי, כאילו שעכשיו יש לי בסיס רחב יותר (לטובה, לדעתי). זה אולי בילבולי שכל, אבל כולנו יודעים שאחרי הכל לתחושות הסובייקטיביות של כל אדם ואדם יש תפקיד מכריע בהגדרת המציאות סביבו. הכי חשוב זה לא לברוח מתחושות כאלה אלה להכיר בהן ולנסות להתמודד איתן - רק ככה אפשר לצמוח הלאה.

 

[mor mor]

שלום לך נשואה28

אני רק בת 25 וגם אני חושבת על הדברים הללו. על הפחד מהחיים פתאום, מהמוות העתידי, מתהליך החיים של הוריי שמתחילים לצערי להזדקן( אני הצעירה בבית).... ממחלות, מדברים שנראים גדולים מדיי אבל יוצא לערער בהם. אני רוצה כבר להתחיל את חיי ולהתחיל להיות מאושרת אך דברים כל הזמן מופיעים אם זה מלחמה, קושי כלכלי, פיגועים... זה חופשי מלחיץ. אבל - לתת לזה להטריד אותנו קצת , אבל לנסות לא להתעמק בזה כי זה יעשה לנו רע.

 

[מעיןבר]

כל חיי אני ככה

מפחדת נורא ממה שקורה ומוטרדת מזה. אין ספק שהתקופה האחרונה החמירה את החרדות שלי... אבל זה לא מונע ממני להיות אדם שמח ומאושר. אני פשוט נורא נורא נזהרת במה שאני עושה (וסובלת בשקט כשכולם קוראים לי היסטרית)

 

[פּוֹנְג]

לא מטריד אותי...

אולי אני טיפוס אדיש? ממש לא. אבל יש דברים שכנראה לא מטרידים אותי או שאני מדחיקה. והדבר שהכי פחות מטריד אותי זו המלחמה, נהפוך הוא, אני אפילו מחכה לקצת אקשן

הדבר היחיד שמשתק אותי הוא לחשוב שיקרה משהו לפּינְג שלי. לקח לי הרבה שנים למצוא אותו יש לנו אהבה נדירה (ואני אוביקטיבית

) ואני יודעת שאני לא אוכל להמשיך לחיות בלעדיו. אבל גם זה לא מונע מאתינו להמשיך לחיות, לנהוג בכבישים המוטרפים שלנו, לעשן, לאכול לא תמיד בריא, להסתובב בקניונים מועדי פיצוצים ולנשום אוויר מזוהם. אגב, הפחד הזה בא לידי ביטוי גם בילד. אין לי ספק שילד ישנה מאד את הזוגיות שלנו, ואין לדעת לאן זה יוביל. וזה מפחיד אותי משום שהצורך והרצון בזוגיות הזו הוא בדיוק באותו המשקל של הצורך והרצון בהורות. מרוב פחד - אני אשתוק בשביל לא להפחיד את עצמי עוד יותר.

 

[פוקית27]

גם אני תמיד הייתי מוטרדת,

אני היום בת 27 ואכן שהייתי יותר קטנה היתה יותר תמימות אבל ההורים שלי מספרים שדאגתי מהמוות עוד לפני שידעתי לקרוא . בדרך כלל את הפחדים אני שומרת לעצמי ולעיתים רחוקות חולקת עם האיש. גם לי אין מושג אם חס וחלילה יקרה לו משהו מה ישאר ממני, והידיעה שבאה עם הבגרות שלנו שכלום,אבל כלום לא תלוי בנו מזכירה לי כמה הפחדים מוצדקים. (אם משהו היה תלוי בנו היום כבר הייתי יולדת או נמצאת בחודש תשיעי ולא מחכה להריון נוסף). אבל אם כל הפחדים והמנלכוליות שמצטיירת מהמכתב אני יכולה חהגיד לכם בוודאות שאני בן אדם מאושר ושמח בחלקו,צחוקי נשמע למרחקים וכך יהיה לעולמים. מאחלת לנו ימים יותר קלים,ומי שהגיעה עד לפה תודה שהיתה לך הסבלנות.

 

[פּוֹנְג]

../images/Emo32.gif סקר חדש בראש העמוד ../images/Emo32.gif