ואם נלך קצת אחורה
אבל ממש קצת... הקישור הראשון שאני מכיר בין יצירה לסמים נמצאה באחת הואדות (vada)ההודיות, הואדות הינם שירים דתיים שהשבטים ההינדואריים הביאו איתם מארץ מוצאם (כנראה ממרכז אסיה) להודו ולאירופה, בעוד שבאירופה השירים הללו נשכחו בהודו המשיכו חלקם להישר עד המאה ה 19. לפי האמונה ההודית, הואדות הם שירים שקדמו למציאות ו"נקלטו" בשלב מסויים על ידי חכמים (סוג של נביאים לצורך העניין) שהעבירו אותם לכוהני הדת (הברהמנים), הברהמנים "משתמשים" (יותר נכון השתמשו) בואדות בשביל "להפעיל" את העולם, היה ואדה לכל אל ולכל ארוע, אחת הואדות היותר מענינות הוקדשו לסומה Suma. ה Suma היה משקה מעורר הזיות מעוד חזק, מעיין LSD טבעי (קצת קשה להתיחס לסומה כי אנחנו לא יודעים ממה היה מורכב ומן הסתם גם לא יודעים בדיוק מה הייתה השפעתו), ה Suma vada הוא שיר הלל ארוך לסם (המכונה "האל סומה" ביצירה) המתואר שם בין השאר כסם המאפשר את היצירה. ואחרי ההסבר הארוך והלא מעניין בעליל הזה, הנה ה 2 סנט שלי לדיון. נכון, הסמים היו נוכחים באופן ניכר בעולם הפסיכדליה (ובכלל בעולם בשנות השישים) הם היו נושא של הרבה שירים והיו מאוד נוחכים גם בקליפים ובסרטים, אבל לגבי ההשפעה האמיתית אני חושש שזה יותר סוג של רומנטיזציה שאחרים לה בין השאר אנשים כמו קן קיזי, ט'ימוטי לירי וג'רי גארסיה. לא צריך להיות גאון גדול, או נציג האגודה למלחמה בסמים, בשביל להבין שלא ניתן לנגן כמו שצריך או לכתוב כמו שצריך תחת ההשפעה ובטח לא צריך להיות ראש מפלג הסמים בשביל להכיר את האומנים הרבים שהקרירה שלהם והיצרתיות שלהם, נהרסה בגלל אותם שנים. לא צריך להיות גם קן קיזי בשביל לדעת שחווית הסמים ובמיוחד סמי ההזיה הם חוייה חזקה שתופיע בצורה כזו או אחרת ביצירה של מי שמשתמש בה. בשבוע שעבר יצא לי במסגרת העבודה לדבר עם כמה נגמלים מסמים, מה שחזר אצל כולם זה הכאב האמיתי הפסיכולוגי הבילתי ניתן לפתרון שהוביל אותם להתמכרות, נדמה לי שאצל כמה מהיוצרים היותר גדולים של שנות השישים, שהקשר שלהם לעולם הסמים היה החזק ביותר, כמו סיד בארט, פיטר גריין, אריק קלפטון (וג'ינג'ר בייקר), ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס מה שיוצא החוצה לא יצרתיות מופלאה המוצתת משימוש בסמים, אלא דווקא אותו כאב עליה דיברו האנשים המקסימים שדיברתי איתם השבוע. לדעתי, לא הסמים הם שאיפשרו את המהפכה המוסיקאלית הפסיכדלית, הם לכל היותר, שימשו מושא כתיבה ועיצבו את היצירות, תמיד אפשר להתלות באילנות גבוהים כמו פרנק זאפה שיצר מוסיקה שהיא פסכדלית בלי לגעת בסמים (בדיוק מהסיבה שהם מפריעים לנגינה וליצרה וזאפה שהיה אובססיבי למוסיקה לא יכל לסבול זאת) והיה מהפכני לא פחות מכל אחד אחר. יתרה מכך, בטח ובטח שאפשר להאזין למוסיקה פסיכדלית, לראות סרטים או לקרוא ספרים והכל בלי לגעת בסמים, כמו שאמרת יואל, אין דבר שנוצר מלא כלום בטבע וכל מה שיוצא בסמים יכול לצאת גם בלי, הכל תלוי באישיות.
