שינוי הרגלים - לעמוד בפיתויים או להמנע מהם?

kowa

New member
שינוי הרגלים - לעמוד בפיתויים או להמנע מהם?

שלום
אני כבר הרבה זמן מנסה לשנות הרגלים רעים.
אכילה לא בריאה, כניסה לפייסבוק תוך כדי עבודה ועוד הרבה הרגלים שמפריעים לי בחיים.
הקטע הוא שאני מאוד עקשן בקשר לזה שאני צריך ללמוד לעמוד בפני הפיתויים ולהיות בשליטה כל הזמן ואני לא מצליח.
השאלה שלי היא, האם המנעות מהפיתויים זו גישה טובה או שזאת גישה שלא תתן לי את הכלים להתמודד עם הפיתויים כשיבואו.
כשאני כותב המנעות מפיתויים אני מתכוון לארוז אוכל מראש ולא ללכת לחדר האוכל בעבודה או לחסום גישה לאתרים מהמחשב של העבודה (באמצעות סיסמא או מה שלא יהיה)...

אשמח לעזרתכם. מה הדרך הנכונה והבריאה ביותר? לאיזה פתרון יש השפעה הכי טובה וקבועה על האישיות?

תודה מראש.
 

sense9

Member
מנהל
אני בעד מה שעובד.

הרבה פעמים כשאנשים רוצים לעשות דיאטה הם מסגלים לעצמם את המוטו של "לא להכניס אויבים הביתה". ואם זה עובד- למה לא?
בתור התחלה זה עשוי להצליח, בהמשך אחרי שכבר מתחילים להתרגל לאורח החיים החדש צריך לעבוד על היצר ולא להכנע לפיתויים קיימים.
 

uzi2

Active member
באופן מעשי

היכולת לעמוד בפיתויים מבלי לעשות מעקפים (טריקים), היא אחת היכולות החשובות ביותר, אך גם משימה מאוד קשה עבור מרבית בני האדם.

למעשה זה כל כך קשה שההמלצה לעשות מה שעובד (כולל מעקפים, כלומר טריקים, כגון אי הכנסת הפיתויים, או אילוצים חיצוניים כגון התחייבות כלפי אלו שסביבך) היא באמת המלצה מצויינת. פשוט כי עדיף שיטה עם יומרה יותר צנועה אבל שמצליחה באחוז גבוה יותר של המקרים על פני שיטה עם יומרה יותר גבוהה אבל עם סיכויי הצלחה משמעותית יותר נמוכים.

אני לא בטוח, אבל יש מי שטוען ששיטות של מדיטציה/מיינדפולנס עוזרות אבל בתנאי שכמובן מתמידים בהן לאורך זמן (גם על ידי יצירת אילוץ חיצוני). לא הייתי עושה זאת על חשבון שיטות של מעקפים/טריקים/אילוצים חיצוניים.

כהערה רלוונטית: יש מחקר מאוד מפורסם (למעשה סדרה של מחקרים) שמראה שילדים קטנים (גיל 4 במחקר המקורי) שיכלו לדחות סיפוקים מיידיים, הצליחו יותר לאורך זמן, והגיעו להישגים יותר גבוהים שנים אחרי המחקר, מאלו שלא. שמו את הילדים בחדר עם ממתק ובלי פיתויים אלטרנטיביים, והבטיחו להם שיקבלו כמות כפולה של הממתק אם יצליחו להמתין עד שהמבוגר יחזור לחדר מבלי לאכול את הממתק. המחקר שכלל מעקב לאורך שנים אחרי הילדים שהשתתפו במחקר, הראה שהילדים שהצליחו לעמוד בפיתוי היו גם אלו שהצליחו יותר בחיים שלהם לאורך שנים. המחקר הזה (שהכינוי הפופולארי שלו הוא "מחקר/ניסוי/מבחן המרשמלו" על שם הגירסה הראשונה של המחקר ששוחזר אח"כ הרבה פעמים גם עם פיתויים אחרים), מראה עד כמה חשובה היכולת, אבל גם מראה שהיכולת הזאת קיימת או לא קיימת מגילאים צעירים מאוד. דרך אגב במצלמות ראו כי במובן מסוים הילדים שהצליחו לדחות סיפוקים מיידיים, השתמשו חלקית בשיטות הסחה, למשל ממש נמנעו מלהסתכל על הממתק.
אם כי כיכולת כללית, היכולת לדחיית סיפורים (עמידה בפיתויים) אינה פשוטה לרכישה, ולמעשה ייתכן שכמעט בלתי אפשרית, ניתן על ידי שינוי הרגלים - במקרים קיצוניים - שינוי סביבה חברתית, להתרגל להתגבר על פיתויים ספציפיים. אבל גם שינוי הרגלים לא יגיע מבלי שתעבור תקופה שבה נצליח (וגם זה משהו הכרחי אך לא בהכרח מספיק). ובתקופה הזאת עדיין אין הרגלים, וההרגלים הם כמעט אף פעם לא הרגל ישיר להמנעות, אלא יותר הרגלים לעשייה.
 

uzi2

Active member
הרחבה לגבי שיטה להטמעת הרגלים בריאים.

מי שביצע את מחקר המרשמלו המקורי, וולטר מיטשל, ועשה לא מעט מחקרים מעניינים אחרים בחייו, כתב ספר על הנושא, ובספר הוא מפרט לא רק על מחקר המרשמלוו, אלא גם על הרבה מחקרים נוספים.
הוא מציע שיטה מאוד טכנית, להתגבר על פיתויים רגעיים. השיטה טובה כאשר אנשים מצליחים לתקופת מה להתגבר על הפיתויים אך נכשלים בהטמעה לטווח ארוך.
אדגים את הרעיון היחסית פשוט, בנושא דיאטה. נניח שאתה מת על עוגות שמרים, אבל סובל מעודף משקל. אתה מתחיל דיאטה, ובהתחלה אתה מצליח לשמור עליה, אבל קורה הרגע שבו אתה אומר "לא נורא" כיוון שמדובר בארוע חגיגי וזה הכיבוד היחיד, וממילא לא אכלת כמעט כל היום. משם, הלא נורא מתפשט.
העקרון של השיטה עובד על הבסיס שכאשר אתה רואה את עוגת השמרים חלק ממך נכנס לסוג של לחץ, ובלחץ ההחלטות מתקבלות בצורה לא שכלתנית אלא אימפולסיבית/אוטומטית, ועוד לפני שהספקת לעשות רפלקציה כבר אכלת את העוגה.
במקרה כזה, דרך ההתמודדות, היא שבזמן שאתה עדיין מצליח לשמור על הדיאטה, אתה מנסה ליצור עיגון (רפלקס מותנה) שיהיה פשוט מספיק ליישום גם על ידי המערכת האוטומטית שבך. השיטה נקראת "If... Then... Implementation", ובעברית "הטמעת אם... אז..." (התרגום אינו מילולי, אלא חופשי). אתה נניח מגדיר סדרה של פונקציות כאלו. למשל "אם אני רואה עוגת שמרים - אני אומר לעצמי שעדיף להסתפק בכוס מים".
ולמשל אבר אחר בסדרה: "אם מציעים לי עוגת שמרים - אני אומר שאני מעדיף כוס מים".
ושימו לב שעדיף את שתי ההתניות, האחת לא לגמרי מחליפה את השנייה, אבל הן תואמות, כך שאין מקום להתבלבל.

ועכשיו במהלך התקופה שבה אתה מצליח ליישם את הדיאטה אתה מנסה להטמיע באוטומטציה שלך את הכללים האלו.
גם כללים של "מאוחר מדי" חשוב להטמיע. "אם אני מתחיל לאכול עוגת שמרים - אני מעדיף לזרוק את השאר לפח ולשתות כוס מים".
מדוע כוס המים? כיוון שהיא מציעה משהו אלטרנטיבי ולא רק המנעות, וזה חשוב להטמעה. עכשיו תהיה לך אוטומציה שתתקשר לשתיית מים.

מדוע היישום לא מכיל משפטים כמו "כי זה לא בריא".
משתי סיבות:
א' המערכת האוטומטית היא אוטומטית, היא לא חושבת. אח"כ מגיע מנגנון התירוצים.
ב' המערכת האוטומטית לא עובדת טוב על מילות שלילה. המילה "לא בריא" מתקשרת יותר למילה "בריא".
ג' (וכן, אני לא יודע לספור) אם תגיד משפט והאמונה הרגשית שלך לא תואמת אותו לחלוטין, זה לא יעבוד. למשל אם תגיד "אז אמות בגיל צעיר", ואתה סבור שהנזק מעוגיה אחת אינו משמעותי, זה עלול ליצור תחושה של "את מי אני מרמה".

חשוב שההנחיות יהיו מפורטות מאוד, ושאינן ניתנות לפרשנות. המערכת האוטומטית לא עובדת שכלית.
משפט כמו "כאשר מציעים לי משהו משמין אני אומר שאני מעדיף מים", הוא בעייתי, כי המערכת האוטומטית לא מגדירה היטב מה בקטגוריה של משהו משמין ומה לא, ואז ה-"לא נורא" עשוי לעבוד. לכן לפעמים צריך ליישם עם הרבה התניות. דומות.
"אוכל מתוק" מוגדר יותר טוב, במערכת האוטומטית שלנו.

וולטר מיטצל, מספר על מחקרים שהראו שהשיטה עובדת. חלק מהפרטים הוספתי בעצמי, כיוון שלמדתי עליה בעבר, וקצת שכחתי ממנה. (לא יזיק גם לי בתחומים מסוימים).
 

uzi2

Active member
חשבתי על עוד משהו - לגבי תגובה מאוחרת

כפי שציינתי, העיגון הוא לא רק למקרים של לפני הכניעה לפיתוי, אלא גם למקרים של מיד אחרי הכניעה לפיתוי. למשל איך שהתחלת לקחת את הביס הראשון מעוגת השמרים.
הצעתי יישום, של "לזרוק לפח ולהגיד עדיף לשתות מים" אבל אני עכשיו חושב על יישום שנראה לי יעיל יותר, כיוון שמשלב עקרון נוסף שעשוי לעבוד:
אתה מגדיר את היישום: "אם אני תופס את עצמי נוגס בעוגת שמרים, אני זורק אותה לפח, ואומר לעצמי בלחש, 'אני אידיוט, אני אידיוט אני אידיוט' תוך כדי תנועת ניקור של הראש, כאילו דופקים את הראש בקיר". אחרי הנגיסה הראשונה בביס, מצב הלחץ נרגע, וברגע שאתה תופס את עצמך, זה השלב שבו משהו ראציונלי בך מנסה לקבל חזרה את השליטה. המשפטים האלו ניתנים ליישום בשלב הזה, כאשר אתה נמצא לבד בבית. אף אחד לא רואה את המוזרות, אבל למרות שלא נגרם לך שום נזק תדמיתי, החלק הראציונאלי בך יצר לינקג' (אסוסיאציה) בין האכילה, ובין תחושת האידיוטיות, שנובעת גם ובייחוד מזה שאתה צריך להגיד את זה במפורש. ההפנמה של תחושת ה- "אידיוטיות" יכולה להיות מאוד אפקטיבית במידה וההתניה מגיעה מיד לאחר הביס.
אם אתה נמצא בחוץ, למשל בארוע חברתי, אז כמובן לא תרצה (ובצדק) לגחך את עצמך, ולכן אפשר להסתפק במחשבה בקול פנימי "אני אידיוט, אני אידיוט, אני אידיוט" ולעשות תנועה של הנהון בראש, להסכמה אם מי מהנוכחים שמדבר לידך, כשרק אתה יודע שזה בעצם תנועת דפיקת ראש בקיר.

אלו כיווני חשיבה. ייתכן שלא נרגיש נוח ליישם אותם. יישמתי דומים להם בהצלחה, אבל אין התחייבות.
 

kowa

New member
תודה על התגובות

אני יודע שבמקרה של אוכל למשל, הפיתויים תמיד יהיו.
באירוע פרטי או של העבודה, בעל האש עם חברים... ואז נשאר רק להמנע מפיתויים.
בנוסף, יש דברים שלא ניתן להמנע מהם בכלל. כמו למשל, במקרה של הילד שלי, אכילת נזלת (סליחה ממי שנגעל).
ברור שכשאפשר להמנע אז אפשר. אבל עדיין אני לא משתכנע שהימנעות מהפיתוי זה פתרון מספיק בשבילי.
כנראה שהפתרון הוא איפשהו באמצע... אולי לכל סוג פיתוי יש דרך גמילה שונה...
 

uzi2

Active member
בין המנעות לגמילה יש דברים אחרים

הסחת דעת, או יצירת מכשולים אינה המנעות.
אתה יכול ללכת למסיבת על האש, ולהצהיר כבר על ההתחלה שאתה לא אוכל פיתות או בשר. עצם ההצהרה שלך מהווה מכשול בפני היצר.
הדוגמה של הנזלת טובה מאוד, כיוון שילדים שעושים את זה נגמלים מזה. פשוט על ידי זה שהסביבה משדרת להם שזה מגעיל. אבל יש פיתויים שהם גם יותר עוצמתיים. למשל ממתקים. אבל אם הסביבה תשדר להם שאכילת ממתקים היא בחזקת "לא יעלה על הדעת" הם יכולים "להיגמל". הבעיה כמובן היא שהסביבה החברתית ממש לא משדרת את זה.
 

kowa

New member


 
למעלה