קרה לי פעמיים
פעם אחת בטירונות, היתה לסמ"פ פאשלה והוא הביא את המקרה של אח שלי כדוגמה בדיון על תאונות דרכים. ופעם שנייה שהחבר'ה של אח שלי (שהפכו להיות החבר'ה שלי כי התגייסתי לפלוגה שלו) ישבו ודיברו עליו כאילו עוד שנייה הוא נכנס לאוהל, שמצד אחד זה יפיפה מצד שני זה רק האדיר את החוסר. בשני המקרים מה שעשיתי היה להרחיק את עצמי, לבכות, ולהבין שהחיים נמשכים.... לדעתי הבלתי מקצועית, הצבא הוא הרבה פעמים רק התירוץ. הקושי הוא הימצאות במסגרת עוינת (לפעמים), נוקשה וחסרת הגיון, שנורא קשה להתמודד איתה, בעיקר לאנשים שזוהי פגישתם הראשונה עם "העולם שבחוץ". העצה שלי היא דווקא אלייך כהורה, כנראה שהבן לא מתמודד היטב עם הקשיים שהצבא העמיד בפניו, לדעתי הוא צריך את האקסטרה תמיכה, תהיה שם בשבילו אפילו יותר, אם הוא כבר סיים טירונות, קפוץ אליו פעם לבסיס בהפתעה עם איזה ארוחה הכי ביתית שרק אפשר, תשתף אותו בחוויות צבאיות שלך, של גילי - חוויות שיראו שלמרות כל הטמטום, הקושי והטירוף, לפעמים הצבא יכול להיות גם חוויה חיובית.
