שלום חברים,

שלום חברים,

בס"ד
איך עברתם את הסערה הגדולה?
רציתי לשתף אתכם במשהו:
בחנוכה האחרון הייתי אצל אחותי ל-3 ימים, ופתאום שמתי לב שגיסי חסר בבית, (גיסי נפטר מהקרצינומה הארורה בספטמבר 2011), ואמרתי לאחותי שמשה (זה היה שמו של גיסי), היה מאד שמח לראות אותי שם, ופתאום עברה לי גולה בגרון.
מאוחר יותר כשסידרנו את התמונות באלבומים שלהם, שאלתי את עצמי:
"איפה כל הרגעים האלה עכשיו"?
לפני הביקור ביקשתי מאחותי לראות את התמונות שלהם, ובעיקר את תמונות החתונה שלהם כי שם התחילה ההיכרות שלי עם משה, (סליחה לא מסוגלת לכתוב ז"ל ולא רוצה גם).
משהו בי לא רוצה להשלים עם עובדת פטירתו, ועם החלל שהשאיר, למרות הזמן שעבר מאז וכל השינויים שקרו.
בקרוב אמורה להיוולד לו נכדה בנוסף לנכדים שכבר יש, 2 בנים.
זהו בינתיים,
ליאת.
 

Lao

New member
אמי המדהימה נפטרה לפני כמעט חודש

ואני גם לא אומרת ז"ל. אולי רק פעם פעמיים כשדיברתי עם רשויות מסויימות בטלפון, אבל אף פעם לא עם אנשים קרובים.
ז"ל זה כל כך קר ומנוכר, כל כך לא קשור לאישה החמה שעדיין לא מרגיש לי שהיא לא כאן.
אני גם לא מסוגלת עוד באמת להגיד נפטרה.
 

saribon

New member
ובהמשך למה שכתבתי ל"מישהי"

הרי גם לפי המסורת היהודית, נשמתו של האדם עוד מרחפת בקרבת ביתו ואהוביו במהלך השלושים וגם אחרי. לא בכדי משתנים מנהגי האבלות -מתחילים בשבעה, שלושים, שנה ויש הלכות שונות לכל שלב..
אבל בלי קשר לכך - בתחושות שלי, האנשים שאהבתי לעולם באמת "אינם כאן". נכון -= הם לא כאן פיזית ולפיזיות יש משמעות גדולה - אין חיבוק, אין מפגש וכדו. אבל בתוך תוכי הם נמצאים. תמיד. אני מנהלת עם המתים שלי שיחות כל הזמן, אני חושבת עליהם ומרגישה אותם, אני נשענת על האהבה שלהם בזמנים קשים ואני תוהה מה הם היו עושים או אומרים בסיטואציות מסוימות. האמונה שלי אומרת גם שבגלגול הבא נפגש שוב - כי נשמות קרובות נפגשות שוב ושוב וכך אני לא נפרדת מהם לעולם. כמובן שלא כל אחד מתחבר לזה אבל כאן ועכשיו - את עדיין יכולה להתחבר לאהבה שיש ביניכם. שלא חדלה להתקיים. את מחזיקה אותה קיימת ואת יכולה להרגיש את אמך בלבך תמיד.
 

Lao

New member
אני דווקא מאוד מאוד מתחברת לזה האמת

פעם לחלוטין האמנתי בגילגולי חיים, עכשיו אני פחות "מקובעת" על רעיון אחד אבל ברור לי שהנשמה ממשיכה בשלה ופשוט סיימה חלק אחד שהוא היה להיות בתוך גוף.

האמת שדווקא זה קצת הלחיץ אותי. ביקשתי מאמא סימן שהיא לא תמשיך מהר מדי במסלול שלה הלאה, אלא תסתכל עלי ותשהה קצת במצבה הנוכחי... לפחות עד שאני אמות :) יותר קל לי לדעת שאני יכולה לגשת לתודעה שלה ולהתייעץ איתה מאשר לחשוב שהיא התגלגלה כבר לתינוק שגם אני בגלגולי הבא אפגוש...
 

saribon

New member
זה לא נראה אמיתי...

אני זוכרת שביום הלוויה של אבא שלי, לפני שישבנו לאכול צהרים מאוחרים עברה במוחי המחשבה - הממ..יום ששי היום בטח עוד מעט אבא יתקשר...
לקח לי המון זמן להפסיק לצפות לראות את הרכב של שכנתי האהובה שנפטרה לפני שלוש שנים בכל פעם שאני מביטה לעבר המקום בו נהגה לחנות...

אנשים שאנחנו אוהבים נראים לנו כאילו תמיד יהיו שם. זה לחלוטין נראה לא מציאותי לפעמים שהם כבר לא כאן מהלכים ביננו.. נדמה שהם רק הלכו ותיכף יפתחו את הדלת וייכנסו..
כן - יש גולות בגרון, בכי צער והרבה געגוע וקשה לקבל את הפטירה המצערת כמשהו שבאמת קרה. אבל לאט לאט, עובר הזמן ,וכמה שזה נשמע עצוב - מתרגלים. מתרגלים לזה שהרכב כבר לא חונה במקום, מתרגלים לזה שאי אפשר להתקשר ולדבר, זה לא אומר שמתגעגעים פחות או אוהבים פחות אבל בסופו של דבר - התחושה נעשית מציאותית יותר.

אני שמחה לראותך כאן איתנו כותבת שוב. המשיכי בבקשה לשתף. אנחנו כאן גם בשבילך.
 
למעלה