שלום לכולם

[אלמונית וזהו1]

שלום לכולם

אני מרגישה בנוח לרשום כאן.מקווה שלא חופרת..

עבר כמעט חודש מאז הפרידה מבת זוגתי. אנחנו בקשר. הרצון הוא להישאר חברות. הרי הינו חברות כל כך טובות לפני.
לפני שבועיים היא עשתה אצלי סופש, לא היינו לבד בכוונה, היינו אצל משפחה שלי ועדיין שכבנו. היא נמשכת אליי ואוהבת אותי את זה אני יודעת. יום אחר כך דיברנו על זה. היא אמרה שהיא לא רוצה להשלות אותי ושאם זה לא בסדר אז נפסיק.

אני לא טיפשה. יודעת כמה זה הרסני. ועדיין לא מסוגלת להפסיק את זה. פעם הבאה שאנחנו נפגשות זה עוד שבועיים. הפרש של חודש מהפגישה הקודמת. אנחנו נוסעות לטייל בצפון. זה היה מתוכנן מראש ואני והיא לא רצינו לוותר על זה למרות שמבחינתי זה הרבה יותר בעייתי מאשר מבחינתה.
במקביל היא יוצאת עם מישו אחר. זה כבר מעל לחודשיים והקשר ביניהם כנראה מתקדם לכיוון חיובי. כשהיא רק התחילה לצאת איתו, היא שאלה אותי האם אפשר יהיה להיות איתו וגם איתי. דחיתי את זה על הסף. היום הצעתי לה את הרעיון הזה שוב. אני מתגעגעת אליה כל כך.

היא מאוד עסוקה, הן מבחינת עבודה והן מבחינה חברתית והן מבחינת זה שעובדת על קשר חדש. ואני לא מאוד עסוקה. זה מקשה.

אז היה נורא בהתחלה. לא הפסקתי לבכות. רוב הזמן רציתי למות. עכשיו הימים שלי מפוצלים. אני יכוה לקום בהבנה והשלמה שהיא לא תחזור אליי, וכמה שעות אחכ לפרוץ בבכי. זה מה שקרה לי אתמול בחוץ במסעדה כשישבתי עם חברה. פשוט התחלתי לבכות.
אני קצת חצויה. מצד אחד ייתכן שאני מזיקה לעצמי. מצד שני הקשר שלנו הוא טוב ואני מרגישה טיפה בשיפור. אז כן אני רוצה יותר. והיא לא. השאלה מה לעשות.

יש לי מחשבות - שלעולם לא אמצא עוד אהבה כזאת. פשוט אתחתן עם גבר, אביא ילדים ואחיה בפשרה במחשבות עליה כל חיי.

מבחינתי גם אחרי חודש אני חושבת שהיא עשתה טעות. היא אמרה לי שחסר לה מה שגבר נותן שזה ביטחון ושהרבה פעמים היא הרגישה שהיא ממלאת תפקיד של גבר ושלא נוח לה עם זה ושהיא אוהבת להיות הצד המתפנק. בעיניי זה דברים כל כך זמניים. הרי הכל יכול להשתנות תוך רגעים. עוד 10 שנים הכל יהיה שונה, אבל אהבה כזאת גדולה ומיוחדת היא נדירה ולכן אני חושבת שהיא עשתה טעות.
לפעמים מתגנבת לה מחשבה כזאת של "אולי היא לא אוהבת אותי כמו שאני אוהבת אותה" וקשה לי להאמין לזה לאור הקשר שהיה לנו.
אני גם חושבת שהיא עשתה בחירה מתוך פחד ומתוך "תבניתיות", היא דמיינה חיים עם גבר וילדים איתו וככה התבנית קובעת, וככה החברה קובעת שצריך שיהיה ככה וככה.

אני לא בן אדם של תבניות. אני עושה בחירות מתוך מה שמרגיש לי נכון בלי קשר למה שהחברה חושבת.

ושוב , אולי אני טועה. אולי זה מה שהיא באמת רוצה. ואם זה מה שהיא באמת רוצה אני רוצה שתהיה מאושרת כי היא חשובה לי. אני רק מקווה שעוד 10 שנים היא לא תתעורר ותגיד "איך ויתרתי עליה?" כי אני לא אהיה שם בשביל לחכות.

אז כן, אני אסע איתה לצפון, כי אני אוהבת אותה. ורוצה אותה. וגם אם זה יגרום לי לסבול אני אסבול ואני אבכה אחר כך ואני אתגבר על זה בסופו של דבר.

אחרי הטיול, ייתכן ואלך לטיפול פסיכולוגי.

אני מוצאת פורקן לרשום כאן. ועל כן אני ממשיכה. מקווה שזה בסדר.

תודה על ההקשבה.

 

[זמני מאוד]

בסדר גמור

מעולה שאת כותבת כאן.
אני חושבת שיכול להיות שבאמת מדובר בקונספציות מחשבה נורמטיביות- חיים של גבר ואישה. הרי גם את יכולה לתת לה ביטחון. ויכולים להיות לכן ילדים ביחד אם תרצו.

יש כאן בפורום וגם בעולם הרחב הרבה אנשים שלא מקשיבים למה שלחברה יש לומר להם ובוחרים במה שטוב להם ונכון להם. אם טוב לה בקשר איתך והיא גם רוצה את הקשר עם הגבר ההוא, ואת גם בעניין, כל שנותר זה לספר לו בזהירות, ויכול להיות שהכל יסתדר. לא תמיד אהבה לבנאדם באה על חשבון אהבה לאנשים אחרים, כמו שמגוכך להציע שאהבה לחברים, לאחים, להורים, לילדים, לנכדים וכו' היא אקסקלוסיבית, ואם את אוהבת אחות/ילדה/אם/נכדה/חברה אז לא תאהבי את השאר כי לא ישאר לך מקום בלב. זה ממש לא בהכרח עובד ככה גם עם אהבה רומנטית.

אבל יכול להיות שהיא בוחרת בחיים נורמטיביים. זו לא בחירה שאני אוהבת במיוחד [כי זה רק מיתוס של מה טוב לאדם כאילו כולנו אותו הדבר ולכולנו טוב בדיוק אותו הדבר], אבל אם זו הבחירה שלה אלו החיים שלה ולא תהיה לך ברירה אלא לקבל את זה.

כרגע מה שקורה הוא בעייתי- זה גם משלה אותך [לא משנה כמה את מודעת לזמניות ולבעייתיות], גם בגידה באותו גבר [שגם הוא צד בעניין, לדאבוננו], וגם מתכון לפגיעות מכל הצדדים. זה לא חייב להיות ככה- זה לא חייב להיות או סידור פוגעני עבורך ועבור צד שלישי או לאבד אותה לגמרי. אנשים בוגרים מסוגלים ליותר מזה אם הם אמיצים וכנים עם מי שהם אוהבים.