שלום
פעם, כשגנגי סיפרה על פתיחתו של הפורום הזה, חשבתי שאם מתישהו אזדקק לו, זה יהיה בודאי בגלל סבתא שלי. היא כבר בת תשעים ושש, לא הולך ברגל (תרתי משמע?...). מה לעשות שבחיים יש הפתעות. אני לא אלאה אתכם בסיפורים, הנה תיאור המצב בקיצור: המדובר הוא באבא שלי. לפני שלושה שבועות הוא נותח בגבו כדי להקל על פריצות דיסק שגרמו לו לכאבים עזים ברגל. הכאבים האלה מנעו ממנו לזוז לחלוטין כמעט, במשך חודשים, ומטבע הדברים הרגל נחלשה מאוד. לפני כשבוע נכנס למחלקת שיקום בבי"ח כדי לקבל פיזיותרפיה אינטנסיבית (יחסית). מאז הניתוח הוא אמור לנסות ללכת כמה שיותר, לעשות פעילות, לחזק את השרירים. הבעיה היא שהוא לא רוצה. כשהיה בבית, אחרי הניתוח, היה צריך להכריח אותו לקום וללכת (עם הליכון, כמובן), להזיז את האיברים, לתרגל. מרגע שנכנס לשיקום, המצב נעשה עוד יותר גרוע: כשהצוות מפעיל אותו, הוא משתף פעולה, אבל מעבר לזה - הוא מתנהג כאדם דכאוני (וזה, סביר להניח, כי הוא באמת שרוי בדכאון): הוא איבד את התיאבון (והוא סובל מסוכרת), עסוק רק בסבל שלו, לא מתעניין בחדשות - עיתונים, רדיו וכו' - ובאופן כללי נראה שהוא ויתר על כל נסיון להחלים, כאילו התעייף, לא רק פיזית אלא גם נפשית. אסייג את דברי ואומר שהוא לא אפאטי - הוא כן מתקשר איתנו, המשפחה, עונה לשאלות, רוצה שנהיה איתו, וממה שכתבתי אולי נשמע שהמצב גרוע ממה שהוא באמת - אבל הוא בהחלט הפך - אין דרך אחרת לתאר את זה - לזקן תלותי. והוא בסה"כ בן 72. הוא יכול לחזור למה שהיה לפני הניתוח. הכאבים פחתו וימשיכו לפחות. הוא יכול, פיזית, לחזק את השרירים ולחזור ללכת. הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו, כמו לפני שנה. מקסימום להיעזר במקל הליכה. איך אני עוזרת לו לעשות את זה? עם מי להתייעץ? במי להיעזר? תודה לכם על ה"הקשבה"
.
פעם, כשגנגי סיפרה על פתיחתו של הפורום הזה, חשבתי שאם מתישהו אזדקק לו, זה יהיה בודאי בגלל סבתא שלי. היא כבר בת תשעים ושש, לא הולך ברגל (תרתי משמע?...). מה לעשות שבחיים יש הפתעות. אני לא אלאה אתכם בסיפורים, הנה תיאור המצב בקיצור: המדובר הוא באבא שלי. לפני שלושה שבועות הוא נותח בגבו כדי להקל על פריצות דיסק שגרמו לו לכאבים עזים ברגל. הכאבים האלה מנעו ממנו לזוז לחלוטין כמעט, במשך חודשים, ומטבע הדברים הרגל נחלשה מאוד. לפני כשבוע נכנס למחלקת שיקום בבי"ח כדי לקבל פיזיותרפיה אינטנסיבית (יחסית). מאז הניתוח הוא אמור לנסות ללכת כמה שיותר, לעשות פעילות, לחזק את השרירים. הבעיה היא שהוא לא רוצה. כשהיה בבית, אחרי הניתוח, היה צריך להכריח אותו לקום וללכת (עם הליכון, כמובן), להזיז את האיברים, לתרגל. מרגע שנכנס לשיקום, המצב נעשה עוד יותר גרוע: כשהצוות מפעיל אותו, הוא משתף פעולה, אבל מעבר לזה - הוא מתנהג כאדם דכאוני (וזה, סביר להניח, כי הוא באמת שרוי בדכאון): הוא איבד את התיאבון (והוא סובל מסוכרת), עסוק רק בסבל שלו, לא מתעניין בחדשות - עיתונים, רדיו וכו' - ובאופן כללי נראה שהוא ויתר על כל נסיון להחלים, כאילו התעייף, לא רק פיזית אלא גם נפשית. אסייג את דברי ואומר שהוא לא אפאטי - הוא כן מתקשר איתנו, המשפחה, עונה לשאלות, רוצה שנהיה איתו, וממה שכתבתי אולי נשמע שהמצב גרוע ממה שהוא באמת - אבל הוא בהחלט הפך - אין דרך אחרת לתאר את זה - לזקן תלותי. והוא בסה"כ בן 72. הוא יכול לחזור למה שהיה לפני הניתוח. הכאבים פחתו וימשיכו לפחות. הוא יכול, פיזית, לחזק את השרירים ולחזור ללכת. הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו, כמו לפני שנה. מקסימום להיעזר במקל הליכה. איך אני עוזרת לו לעשות את זה? עם מי להתייעץ? במי להיעזר? תודה לכם על ה"הקשבה"