כן אני יכולה,,,
לחדת קרן שלום לך, מעניין שדווקא לבקשתך נעניתי למרות שאת לא "מהחולים". הזדהתי עם גיבור או מחבר הסיפור בכך שהקדיש את חייו לצידה של אישתו תוך כדי ביטוי עצמי ביצירות שלו. כלומר עשה את הבלתי יאמן גם וגם. (וכמובן שיצירתו נולדה בהתאם לתנאים האלה).היתי רוצה ללמוד ולקרא עליו יותר ,בכדי להיתחזק. הוא נישמע לי אדם רגיש וגם חזק . אדם נאמן ומסור ,אדם שמעדיף להשקיע ולתת ענה ריפוי מתוך אהבתו העצומה לאישתו מאשר להעיף אותה למוסדות שונים.ההקרבה הזאת את עצמו ואושרו האישיים מעמידה אותו בעייני כאדם בעל שיעור נעלה . ואני מיזדהה עם זה. קשה לחיות לצד אדם חולה שבנוסף למחלתו מרגיש קורבן, מרגיש דפוק לא יוצלח ושלעולם לא יראה עתיד,מכוון שאין לו למה לצפות. דווקא אני כאם (בני הוא בן 27וחולה מגיל 14 בערך)המקדישה את עצמי אליו בלי תנאים. ומכוון שאני גם בבית איתו כל הזמן המצב ניראה מפחיד ומדאיג במיוחד.(עד לפני שנתיים עבדתי). יש לו שאיפות גדולות לגבי עצמו בעתיד מצד אחד ,ומצד שני הוא נוכח ביכולות הזעומות שלו המפריעות לו בביצוע המטלות הכי פשוטות.(למרות היותו מחונן מבחינה שיכלית ובעל כשרונות רבים בתחומים כמו מוסיקה טכנולוגיה וכו) כלומר יוצא מזה שהוא לכוד ,בלי יכולת לתפקד, בלי יכולת לחלום, ובלי יכולת לבצע או לקבל עזרה. הדבר היחיד שיש לו הוא ,ההבנה של כל התהליך הזה ,של מה שקורה איתו, כלומר המחשבות שבאות סתם ככה משום מקום .וההבנה שהם שגויות וזהו הישג -. גם הוא יכול להבין בעזרתו של מישהו אחר אם המחשבה היא מציאותית או לא. הבעיה היא שמתוך המון חשבות כאלה ,ביממה אחת, מצליחה רק מחשבה אחת להיתקע קשה ..והלך כל היום.ואני לא מצליחה לגבור עליה בכדי לעזור לו. ומה שקורה ששעות וימים ולילות של קטסטרופה עומדים על הפרק.צריך להקשיב לתאורייה שלו בקשר למחשבה המיתקשרת עם חייו האומללים ,צריך לקלוט ולהבין טוב טוב למה היתכוון ואם אני מצליחה לפצח את הבעיה באופן הגיוני הכל ניגמר ,ויש שקט .ואם לא, אני צריכה לסבול קיטור של רותחין הכולל אלימות מכל הסוגים וכל המישתמע מכך. במצבים שאני מרגישה שאני עומדת לאבד את שיפיותי אני מציעה אישפוז ,והוא קצת נירגע . לפעמים השינה היא הפתרון שלו ,אך כשהוא קם המצב חוזר לקדמותו. אומר מילה על הקשר ביננו- הקשר הוא קשר חם עם אמון מלא וטוטאלי אחד בשני. קשר ללא גבולות .(לא בטוחה אם זה בריא ).לאחרונה היתי מכנה אותו קשר של אהבה ורצון לברוח אחד מהשני.- אולי הוא רוצה להיפרד ממני ואני ממנו. אנו צריכים מרחק אך לא יכולים אחד בלי השני. אצלי זה לא ממניעים אנוכיים כלל,אני יודעת שעזרה והבנה יום יומית שלי איתו מקלה עליו בהרבה את החיים. ואין הוא או אני יכולים לסמוך על אדם זר אחר שיעשה את העבודה שאני עושה איתו ללא לאות . סמכתי במשך 7 שנים על בתי החולים השונים שבהם שהה כל התרופות הטיפולים והשהייה שם היו טעות מרה.ולא רק שהם לא עזרו במאום ,אלה קילקלו והרסו לו שם את כל מה שהיה עדיין בריא. לכן אם לקחתי אחריות וחתמתי איתו ברית אמיתית.שאני אעזור לו כמטיב יכולתי בתנאי שגם הוא יעזור לי לעזור לעצמו .אין אני יכולה להפר את זה ולשלוח אותו שוב למקום היחיד בארץ שמטפל בחולי סכיזופרניה לבי´ח. רק אתמול דיברנו ומכך הבנתי שהוא מוכן להיפרד מעלי- ומישאלת ליבו היא שאם היה מקום בארץ שבו היו מקובצים כמה עשרות חולים, כמן חווה כזאת ,ששם עובדים לומדים ומיסתגלים לחיים עם כל הקשיים ,היה ברצון הולך לשם ,עם כל הקושי ,לנסות את מזלו. אני יכולתי רק להזיל דימעה כתשובה -כי מקום כזה אין בארץ. אני מעולם לא היתלוננתי להוריי או לשאר מישפחתי על הקושי הרב שאני עוברת איתו. וכשעבדתי החבר/ה מסביבי ידעו שאני אדם שנושא על גבו עוד אדם,וידעו כמה הוא חשוב ואהוב עלי-וכשהיו שואלים אותי לשלומי תמיד שמו היה עולה בחיבה גם למרות שלא הכירו אותו. היום כל הסובבים אותי מרגישים שמצבי מיתדרדר עקב המעמסה האינטנסבית לאחרונה . הם מרגישים שאני דוחה אותם מעל פניי ומיסתגרת יותר ויותר בדלת אמותיי ,קיבלתי כמה מחלות גופניות כרוניות שקשורות למערכת החיסון ואישיותי הנוחה היתחלפה לחוסר סבלנות ואפטיות. אומר שברגעים ובימים של רגיעה ובמצב שיש לי כוחות נפש, אני יכולה להיות יצירתית והתמונות שאני מציירת הם אופטימיות ורעננות. וכן לימודיי בא/ופ הם זורמים ואני גאה בעצמי ש"יוצאות" לי יכולות. אך בימים הקשים שכל כולי מוקדש לו, כי אין ברירה אחרת. השאיפות והאחריות ליצירה יורדים לטימיון. ומה שמישתמע מכך הוא ,שבכל זאת אני מצליחה להרגיש עצמי רק מידי פעם.-אפילו אם היצלחתי ביום מסויים לבשל משהו טעים ,או לקפוץ למכולת לכמה דקות אני מרגישה שזהו הישג, שהיצלחתי להגניב . אנו נימצאים במילכוד -מצד אחד מיתרגלים עדיין למונח ולמחלה, מנסים לעכל וללמוד ממנה כמה שניתן, מצד שני רוצים למגר אותה ולהיתפטר ולהיות חופשיים ממנה ,ומצד אחר יודעים שהביצה היא טובענית ולא רחוק היום שניטבע בה. עד אז אני רוצה להיות איתו ולעזור עד כמה שניתן. אבי אמר לי היום בשיחה ,שאני מאבדת את כל שנות חיי ואין שום תוצאות. החיים שלי הם אבודים בחיים לצידו ,ובכדי להציל את שנינו עלי לאשפזו במקום שמתאים לו . כעסתי עליו ואמרתי וכבני יהיה בביח´ אני לא אוכל "לחיות " יותר טוב, ולהרגיש חופשייה .,, כתבתי המון ומקווה שלא הכבדתי .,,ואם תרצי לשאול שאלות יותר מפורטות אני אשמח לענות. נ.ב. לפני שנה המצב האמור לעייל לא היתנהל בצורה כזאת -היה הכל יותר רגוע ובלי ציפיות מיותרות . היום יש משב רוח קדימה מן מרידה כזאת מן רצון לעלות רף מן אני או לא כלום ואני אאומר בכנות זה מפתיע אותי זה חדש לי ויש שאני מופתעת לטובה מתובנות (אך לא מהאלימות) אך הקושי הוא בעמידה בלחץ תוך כדי איום עתידי . יש לשנינו פסיכולוגים שונים והם יותר מבלבלים ,מאשר עוזרים. שלך ויוי.
